בית הספר הדמוקרטי בבקעת אונו מקום ללמידה, חקירה וסקרנות, הקיימים בכל ילד מקום המעודד ללמוד בתשומת לב, עצמאות, בחירה וחופש עדכון מקורס "הטקס - עול או נכס" סיכום שיחות עשירית-אחת עשרה-שתיים עשרה 21 לינואר, 28 לינואר ו-4 לפברואר - יום ו' שלוש שיחות רצופות הקדשנו להצגת מחקרים קטנים שעשו חברי הקבוצה סביב ארבע מילות מפתח: עצמאות - זכרון - אבל - מוות - שכול כל המחקרים התבררו כמעשירים את תהליך הלימוד והספיגה שאנחנו עוברים, לקראת המעבר המתוכנן לשלב היצירה בקורס - יצירת טקס יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. עצמאות כהתבגרות ראשונה הציגה סתיו דוגמאות לטקסי מעבר משלב הנערות לשלב הבגרות - טקסים אלה, לדעתה של סתיו, מהווים למעשה הכרזת עצמאות אישית של המתבגרים. באי באלי שיוף שיניו הקידמיות של המתבגר מבטיח כניסה בטוחה לעולם הבא. בשבט המסאי נדרש הצעיר לאחוז שור בקרניו על מנת לרתקו לארץ, לשרוף את צעצועי הילדות שלו ולגלח את שיער ראשו. בשבט הלויה מלים את הבנים בגיל 14 באופן פומבי בטקס שבו אסור לנערים להביע את כאבם. ביהדות מקבל המתבגר את עול המצוות, הבנים מחוייבים מעתה בכיסוי ראש וחובשים כיפה. בכל ארבע הדוגמאות מצאנו תפיסה דומה למשמעות ההתבגרות האישית. הגענו למסקנה שיש כאן לכאורה סתירה לרעיון 'העצמאות' בהתבגרות שהציעה סתיו: מצד אחד המתבגר מקבל על עצמו את עול חוקי ומנהגי הקהילה וזוכה לשליטה בחייו כחבר בוגר ועצמאי בקהילה. מצד שני הוא מוחתם (מוטבע) במעיין סימן פיזי שקושר אותו באופן סימלי לקהילה בקשר דם שאי אפשר לנתקו ובכך גוזל את עצמאותו. מסתבר כי אפשר להתבונן על ההתבגרות וההצטרפות לעולם המבוגרים כהשתחררות מעול ההורים וקבלת אישור למימוש החיים באופן עצמאי, אבל בו בזמן אובדן של החופש האישי, כשצעיר הופך להיות חלק קשור ומחוייב לקהילה - האם התהליך הזה של עצמאות מחד וכבילה מאידך מתאים גם לקבלת עצמאות של אומה או קהילה????? היחס למוות בתרבויות שונות הלל, נועה וענבר בדקו מה יחסן של תרבויות שונות למוות ולאבל. במצרים הפרעונית היה המוות מסע לעולם הבא. במסע הזה לא זכו כל המתים אלא רק העילית המיוחסת והעשירה המקורבת לבית המלוכה. ה'קליינט' בטקסי האבל של המצרים לא היו האבלים שנשארו בחיים, אלא המתים, שיחד איתם קברו ציוד מלא של אוכל, רכוש, זהב, כסף ואפילו אנשים חיים - עבדים ונשים - על מנת להקל עליהם את הדרך לעולם הבא. בשבטים אינדיאנים בצפון אמריקה מאמינים כי רוחות המתים נשארות לרחף ולחיות בין חברי הקהילה החיים (פולחן האבות), ולכן לאחר מותם היה מקבל לקיים פולחני פיוס של המתים, על מנת שלא יפגעו באלו שנשארו בחיים, ישמרו עליהם ויחיו בינהם ללא פגע. במקרה זה יש גם התייחסות למתים, אבל בעיקר לאלו שנשארים מאחור והסכנה הנשקפת להם. ביהדות, המוטיב המרכזי הוא האמונה בשיבתם של המתים לחיים בעת ביאת המשיח (תחיית המתים). לכן חשובה הקבורה הפיסית של הגופה (ולכן זה כל כך נורא למשפחות יהודיות להתמודד עם מתים שקבריהם לא נודעו ולכן מוכנים בישראל לשלם מחיר כל כך כבד על החזרת גופות חיילים מתים). הקבורה היהודית מחזירה את האדם אל האדמה ממנה הוא בא (כי מעפר באת ואל העפר תשוב) - מה שמזכיר לנו שחברה היהודית המקראית הייתה קהילה חקלאית שהכירה וקיבלה את מחזור המוות והחיים. במהלך השיחה עלו אצלנו מתוך הדוגמאות שהביא הלל תובנות שונות לגבי יחסם של בני האדם למוות: בני אדם מתקשים לקבל את המוות כסופי - הם מחפשים משמעות למוות, סיבה וגם הבטחה להמשך.... המוות עצמו ונתפס כשלילי ולכן על מנת להתמודד מגדירים את המוות כדרך למקום טוב יותר (גן עדן) או כמעבר משלב אחד לשלב אחר (גילגול נשמות). בטבע, המוות הוא אמצעי המפנה מקום ומאפשר התפתחות חיים חדשים (כך, לאחר שריפה, הצמחיה מתחדשת ביתר עוז). אבל בני אדם ברובם אינם יכולים לקבל את המוות באופן זה. אחת הסיבות העיקריות לחרדה מהמוות היא החרדה מהלא-נודע, כי אף אחד לא חזר מהמוות ולכן אין ודאות מה יהיה איתנו לאחר שנמות. ביהדות המוות נתפס למעשה כעונש וכחלק מהגירוש מגן העדן על הפרת הצו האלוהי ואכילה מעץ הדעת. מהו 'עץ הדעת'? אולי הוא עצם המודעות לעובדה שאנחנו בני תמותה. האדם מתייחד מכל בעלי החיים במודעות לכך שהוא בן תמותה וכל חייו הוא חי תחת איום המוות. במילים אחרות אולי גם בגן עדן בני האדם היו בני תמותה - אך לפני שאכלו מעץ הדעת הם פשוט לא ידעו את זה ולכן המוות לא איים עליהם. גם כקהילה אנחנו לא מקבלים ולא משלימים עם סופיות המוות. ימי אבל וזיכרון במדינת ישראל עבור אזרחיה היהודים נעמה ואיתי בדקו והשוו בין ימי האבל במדינת ישראל - הן אלו החילוניים והן אלו הדתיים. ראשית כל חשוב להבהיר כי במדינת ישראל קיימת זהות בין הדת היהודית ללאום היהודי ולכן ימי האבל הדתיים הם גם ימי אבל לאומיים ולפיכך נבדקו כל ימי האבל והזכרון. צום גדליה - לזכר רצח גדליה, מושל יהודה, על ידי מתנקש יהודי. היום הזה שמאופיין בצום ובתפילות נשכח לחלוטין בעולם החילוני, שבו בזמן העצים וקידש יום אבל דומה מאוד ובנסיבות דומות (רצח יצחק רבין). ב-1996 נוספה ליום האבל הזה תפילה ליצחק רבין. יום הזיכרון ליצחק רבין: לכבוד היום הזה מתקיים טקס ממלכתי (טקס מדינה). בשנים האחרונות מתחילה תופעה של צום ספונטני. י"ז תמוז - יום הזכרון להבקעת חומות ירושלים. ביום זה צמים לאחר שאוכלים ביצה טבולה בעפר וכמובן מקיימים טקס דתי ותפילות. ט' באב - יום הזיכרון לחורבן בית המקדש הראשון, השני וכל אסונות העם היהודי עד השואה. טקס דתי עם תפילות בציבור. יום הזכרון לשואה ולגבורה - במהלך היום מתקיימת צפירה, מתקיימים טקסי מדינה וישנן גם תפילות מיוחדות, למרות שמדובר בטקס מדינה חילוני. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל / חללי צה"ל - במהלך היום מתקיימות שתי צפירות, מתקיימים טקסי מדינה וגם ליום זה חוברה תפילה מיוחדת, על אף שהטקס חילוני במהותו. בסך הכל שישה ימי אבל וזיכרון. במהלך ההשוואה שערכנו עלו כמה מחשבות מעניינות: כפי ששוחחנו בשיחות קודמות - טקסי יום זיכרון הם למעשה סוכני זיכרון שמחזקים ומגבשים את הסדר החברתי הקיים. לכן צריך לשפוט כל יום זיכרון כזה ביחס לתקופה שהוא נקבע - ימי זיכרון אינם על-זמניים במהותם, אלא תלויים בסדר הקיים ובמי שקובע אותו: כך למשל, יום שמתייחס לטראומה לאומית הזהה לטראומה של רצח יצחק רבין (צום גדליה) - דווקא הוא נמחק מהזיכרון הקולקטיבי של חלק גדול מהעם היהודי - מה שמעלה סימני שאלה: האם אין כאן הדגשה מגמתית או בלתי מוצדקת של פסטיבל האבל סביב יום הזכרון ליצחק רבין. כששאלנו את עצמו מה למעשה הערך החברתי של ט' באב ולמה היה צריך היהודי לזכור את כל האסונות והפרעות שבאו על ראשו - הגענו למסקנה שמכיוון שהיום הזה נקבע בתקופה שעם ישראל היה חסר בית לאומי משל עצמו ותיפקד כמיעוט נרדף - הרי שט' באב הדגיש את אחדות הקהילה הנרדפת. היום כשאנחנו בבית לאומי משל עצמנו ובאופן סימבולי בנינו את 'בית המקדש' שלנו - יום הזיכרון לחורבן העם היהודי איבד ממשמעותו לגבי חלק גדול מהקהילה הישראלית. מדוע יום הזיכרון לשואה נקרא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". איפוא הגבורה? שאלו חברי הקבוצה. הרי בשיחה על הזכרון הקולקטיבי שלנו בנושא השואה - אף אחד מאיתנו לא חשב על מוטיב הגבורה באופן מידי. אחד הטקסטים שקראנו בקבוצה מבטא את יחס הישוב הציוני ואחר כך הישראלי לשואה ולפליטי השואה: "צרת היהודים בגולה היא שהעדיפו חיי כלב מוכה, על פני מוות בכבוד...חלילה לנו להידמות ליהודי גרמניה ופולין, כי במקרה זה לא תהיה לעולם תקומה לציונות" (הצהרת הציוני יצחק גרינבוים בישיבת הנהלת הסוכנות ב-1942). קשה היה מאוד (ואולי קשה עד היום) להזדהות עם הקורבן המוכה וקל יותר להזדהות עם הגיבור (גם אם הוא מת בסופו של דבר). הדגש על איי ההתנגדות (מרד גטו ורשה, הפרטיזנים וכו') הקל את ההזדהות עם השואה. לימוד וזיכרון כהמשך התרבות עודד הביא טקס מעבר מינקות לילדות שעיקרו זיכרון השפה והתרבות היהודית שקיימו קהילות יהדות גרמניה. ילד שהגיע לגיל הגמילה, שהיה גיל 5, הגיע למלמד. שם נכתבו לפניו אותיות קודש (בעברית) על הלוח שכוסו בדבש והוא ליקק אותן מהלוח. הוגשו לו עוגות ועליהן כתובים פסוקי קודש והוא אכל אותן. בסופו של דבר הוא יצא עם המלמד לנהר, על מנת להשוות את הלימוד שמחכה לו לנהר זורם. הזיכרון והלימוד של קודים תרבותיים הוא כל כך חשוב, עד שמסמלים אותו לאוכל - ואת הסמל הזה אוכלים באופן ממשי, על מנת שיהפוך לחלק מהילד היהודי. הטקס הזה מבטא את הבנתם של חברי הקהילות בגרמניה, שזיכרון השפה העיברית, התפילה העברית והאמונה העיברית הוא מה שיהפוך את ילדיהם לחברים בקהילה ולא רק סימנים חיצוניים של לבוש או אפילו החתמה גופנית (כברית מילה). דוגמא זו של עודד מחזירה אותנו למעשה לנקודת המוצא שלנו - מדוע כל כך חשובים טקסי הזיכרון של החברה הישראלית לעצם קיומה (או כפי שלמדנו בשיחות הקודמות: מדוע הטקס עצמו הוא ארוע מכונן)? לדיווחים משיעורים נוספים Graphics created by School Icons Animated images created by Animation Factory