בית הספר הדמוקרטי בבקעת אונו
מקום ללמידה, חקירה וסקרנות, הקיימים בכל ילד
מקום המעודד ללמוד בתשומת לב, עצמאות, בחירה וחופש
עדכון מקורס "הטקס - עול או נכס"
סיכום שיחה תשיעית
14 לינואר - יום ו'
מה אנחנו זוכרים
גם את השיחה התשיעית התחלנו במחקר שטח קצר.
על שולחן הדיונים שלנו העלינו ארבעה אירועים מכוננים בהיסטוריה של עם ישראל:
- יציאת מצרים
- השואה
- מלחמת העצמאות
- האינתיפדה
כל אחד מחברי הקבוצה רשם לעצמו מהם הזיכרונות המשמעותיים והמיידים שעולים בו לגבי כל אחד מארבעת האירועים הנ"ל.
להלן התוצאות:
יציאת מצריים: הליכה במדבר 40 שנה, קריעת וחציית ים סוף, שחרור
מעבדות, ציפייה ארוכה לשחרור ומאבק שחרור קצר.
השואה: מוות, הרס, אדישות, אסון נוראי וכמות עצומה של מתים. הנאצים
רצחו כל מי שלא היה דומה להם. אמצעי השמדה וניסויים ביהודים, היטלר שונא יהודים, מחנות ריכוז והתקלות ליהודים.
מלחמת העצמאות: זכינו בעצמאות, חגיגות העצמאות, נלחמנו למען מדינה,
הלידה מחדש שלנו.
אינתיפדה: בילבול ומעגל דמים, כל יום פיגוע, שישה פיגועים בשבוע,
פיגועים המוניים, פחד לצאת, התנתקות.
עתה התחלנו לנסות ולנתח יחד את משמעות התוצאות, לנסות לפענח קווי שוני ודימיון ובעיקר להבין למה אנחנו זוכרים משהו אחד ומתעלמים מאחר.
הזכרונות לגבי יציאת מצריים היו מסתבר אחידים למדי - כפי שטוען הלבוואקס (אותו
חוקר שהזכרנו לפני שבועיים): "זיכרון קולקטיבי אינו מעיד על עבר משותף אלא על עבר שניזכר בצוותא במסגרת הקהילה".
אף אחד ממשתתפי השיחה לא חווה באופן אישי או הכיר מישהו שחווה באופן אישי או אפילו נתקל בעדות אישית של מי שזוכר את יציאת מצריים.
לעומת זאת אנו זוכרים את ארועי יציאת מצרים ביחד בטקס ליל הסדר. למעשה, עיקרו של טקס ליל הסדר הוא ההיזכרות בצוותא ובתוך ההגדה
עצמה ישנן עדויות כי ההיזכרות בצוותא היא מנהג מוקדם מאוד, שהתקיים בתקופת המשנה והתלמוד. גם אם פעם עזיבת סיר הבשר המצרי וההליכה
לארץ כנען הנידחת עוררו חילוקי דעות, אין להם זכר בזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצריים.
ברשימה יש שני אירועים שנתפסו אצלנו כמעודדים - אירועי תקומה (יציאת מצריים ומלחמת העצמאות) ושני אירועים מדכדכים - אירועי הרס ומוות
(השואה והאינתיפדה). אבל על פניו גם יציאת מצריים וההליכה במדבר כמו גם מלחמת העצמאות היו כרוכות במוות רב מאוד, סבל בלתי רגיל
ועצב גדול. בכל זאת הזכרונות שלנו ממלחמת העצמאות היו ברובם
קשורים למושג חגיגה. מסתבר שאנחנו מחברים בלי להרגיש את האירוע לטקס ההנצחה שלו ומכיוון שמה שנותר עבור רובנו ממלחמת העצמאות
זה "חגיגות" ו"מסיבות" המוניות - כך אנו זוכרים את המלחמה הזאת.
אף אחד למשל לא ציין בזכרונותיו שמדובר היה במלחמה קשה, בהרוגים רבים, בקרבות עקובים מדם - למרות שבמהלך השיחה כולם הסכימו
שזיכרונות אלו חשובים לא פחות ממושג ה"חגיגה".
סביב זכרון השואה התחלקה הקבוצה לשתי קבוצות משנה ברורות -
המשתתפות הצעירות יותר ביטאו באופן חד משמעי את הזכרון הקולקטיבי הכרוך בשואה כאירוע טראומתי לעם היהודי. לעומתן, המשתתפים
הבוגרים יותר הציגו זווית ביקורתית יותר ורחבה יותר וזכרו את השואה בהקשר כללי יותר של מלחמת העולם השנייה והמוות שזרעה בכל אומות
העולם.
בשלב הזה עלתה שאלת זווית הראייה.
הזכרון הקולקטיבי נקבע לא רק על ידי מהלך האירועים עצמם אלא בעיקר על ידי זהות הזוכר. הדוגמאות הטובות ביותר עבורנו הן :
מלחמת העצמאות והאינתיפדה. עבור קבוצת המדגם הקטנה שלנו מלחמת
העצמאות מהווה סיבה למסיבה אבל עבור הפלסטינאים זוהי ה'נאקבה' - השואה הפלסטינית. לעומת זאת האינתיפדה מסמלת עבורנו מוות, בלבול
וחרדה, אבל עבור הפלסטינים מדובר במאבק לשחרור לאומי. סביר להניח שעבור שישה תלמידים פלסטינאים תוצאות המחקר שלנו היו אחרות
לחלוטין - כפי שכותב מעוז עזריה במאמר שקראנו בבית:
"המציאות שהמיתוס מתייחס אליה היא המציאות כפי שרואים אותה צרכניו של המיתוס. מיתוס, כפי שכתב האנתרופולוג הבריטי לואיס, 'מספר
אמת גדולה באמצעות שקרים גדולים.'"
ומי הם סוכני הזיכרון שלנו לגבי ארבעת האירועים?
אם יציאת מצריים היא אירוע מכונן שכבר אין יותר חילוקי דעות או ויכוחים לגבי המיתוס המכונן אותו וכל משתתפי הניסוי (יחד עם כל עם ישראל)
זוכרים פחות או יותר את אותו הדבר לגביו וזוכרים אותו ביחד במהלך ליל הסדר, הרי שהאינתיפדה זהו האירוע היחיד שמשתתפי הניסוי שלנו
מכירים בזמן הווה. סוכני הזיכרון שלנו במקרה זה הם בעיקר אמצעי התיקשורת. ועל כך כותב מעוז עזריה:
"המיתוס המכונן מייצר את הקונסנזוס, גם אם גיבושו הוא תוצר של קונפליקט, ולמרות חילוקי הדעות שיכולים להתעורר בנוגע למשמעותו
ולתקפותו בשלבים הראשונים של קיומו."
כך למשל מעוררים ארועי האינתיפדה מחלוקת קשה בשיח הציבורי בישראל - יתכן שבעוד עשרות שנים האירועים הללו בכל יזכרו כחלק ממלחמת
העצמאות הפלסטינית. אולי הם יזכרו כחלק מתהליך השלום. אולי הם יזכרו בתרבות הישראלית כאסון לאומי אבל אולי הם גם יזכרו כמו שאנו
זוכרים את מלחמת העצמאות - חגיגה גדולה כשהמוות והסבל הגדול שהיה כרוך בה ישכח.
כך או כך המיתוס שיתגבש נוצר באופן אקטיבי על ידי אלו שמספרים וזוכרים אותו. יתכן שבקרב המהגרים ממצרים היו גם משפחות שהתערו
בחברה המצרית ולא רצו לצאת ביציאה הגדולה. אבל את סיפורן אף אחד לא זוכר - יתכן שגם למשפחת קורח, ואלפי המתים של עגל הזהב, סיפור
יציאת מצריים כמו שהוא זכור לנו לא התאים - אבל זה טיבו של מיתוס, שהוא משרת את הסדר הפוליטי-חברתי המנצח ולא את זה המפסיד. אנו
מכירים את גבורתם של אנשי הפלמ"ח ותפקידם המכריע בהקמת המדינה כי המפלגה והתנועה החברתית שעמדה מאחוריהם שלטה במדינה ואולי
שולטת עד היום. אנחנו לא זוכרים את גבורתם של אנשי אצ"ל - בלי שם קשר לשאלה אם הם ראויים לכך או לא - כי מפלגת חרות והרוויזיוניסטים
נשארו שנים ארוכות מחוץ לקונסנזוס. ושוב מצאנו הסבר מתאים במאמר של מעוז עזריהו:
"המיתוס תקף בתיפקדו כסיפורו של סדר חברתי-פוליטי קיים; כלומר: המיתוס נכון כל עוד הוא רלוונטי לתיפקודו של הסדר המסויים.
את המיתוס יוצרים, במלים אחרות, זהו תהליך בחירה, מופעלים בו שיקולי העדפה, זהו הליך של קבלת החלטות. הוא יכול להיעשות במודע או
שלא במודע, ואם הוא מודע - ניתן לשפץ בו עובדות, להמציא עובדות. הפרשנות המחודשת אינה מפחיתה מערכו. שרידותו של המיתוס ופרשנותו
מתקיימים באמצעות גורמי תיווך ('סוכני זיכרון') או מנגנוני הנצחה.
החל מהשבוע הבא נתחיל להתרכז במנגון ההנצחה המעניין אותנו והוא 'טקס יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל'.
לצורך כך התבקשו חברי הקורס לעשות מחקר השוואתי קטן ולבדוק איך והאם מקיימים טקסים מסוג זה במקומות אחרים בעולם.
|
Graphics created by School Icons
Animated images created by
Animation Factory
|