בית הספר הדמוקרטי בבקעת אונו מקום ללמידה, חקירה וסקרנות, הקיימים בכל ילד מקום המעודד ללמוד בתשומת לב, עצמאות, בחירה וחופש עדכון מקורס "הטקס - עול או נכס" סיכום שיחה שמינית 7 לינואר - יום ו' אחרי שניסינו להתבונן על טקס כעל סוג של 'משחק עילאי' - אנו בוחנים את הטקס בכלל וטקסי ההנצחה בפרט (שיום הזיכרון שלנו שייך להם) כעל 'סוכני זיכרון'. את השיחה התחלנו בניסוי: כל אחד המשתתפים כתב לעצמו במספר נקודות איך הוא זוכר את ארועי בחירת ועדת הצוות בבית הספר שהתקיימו השנה. התברר שלמרות קווי הדימיון, לכל אחד מהזיכרונות היו דגשים אחרים, לא כל הפרטים היו חופפים ולא בטוח שניתן היה להסיק באופן חד משמעי מה באמת קרה באותו אירוע. כך למשל זכרתי אני שמדובר היה באירוע חשוב ומשמעותי בעיצוב פני הקהילה (אירוע מכונן). לעומת זאת אחרים לא יחסו לאירוע חשיבות ולאחד המשתתפים כלל לא היו זיכרונות ראויים לציון ממנו. אחת זכרה היבטים שלילים של 'מסעות הבחירות'. אחר, לעומת זאת, זכר בשעשוע את ה'עיסקאות' שנקבעו בין המתמודדים (הצבע לי ואני אצביע לך). אחד זכר את האירוע הבחירות עצמו כשיא של מקבץ אירועים קודמים. אני לעומת זאת זכרתי את ההתפרצות של מישהו מהנוכחים באותה ועדה והמתח העז של המשתתפים בתור העניין המרכזי. עתה ערכנו ניסוי מחשבתי: נניח ששלושה חוקרים רוצים לחקור את אירועי בחירת ועדת הצוות: החוקר הראשון משוחח עם אדם אחד ומתבסס על התיאור שלו. החוקר השני משוחח עם קבוצת אנשים ומנסה ליצור מציאות מכלל הסיפורים שהם בוחרים לספר לו. החוקר השלישי שוהה עם הקהילה בשבוע שאחרי אירועי הוועדה ועוקב ומתעד את השיחות, הויכוחים ושאר ההדים שהיא עוררה ועל בסיס זה הוא מנסה לגבש את תמונת המציאות של בחירות הועדה. מי מהם יגיע לתיאור קרוב יותר של המציאות - האם יש תיאור כזה בנמצא??????? לפי החוקר הלבוואקס קיימות שלוש דרכים להתייחס לעבר: הזיכרון האישי (אוטוביוגרפי) הזיכרון הקולקטיבי (יוצר המיתוס) היסטוריה רישמית כשאנחנו מנסים להבדיל ביניהם אנחנו מגלים שההבדלים לא מאוד ברורים. אחד התלמידים הציע הגדרה מעניינת ומקורית: אוסף זיכרונות פרטיים יוצר זיכרון קולקטיבי. אוסף זיכרונות קולקטיבים יוצר את ההיסטוריה הרישמית. אבל גם הצמדות להיסטוריה רישמית איננה מבטיחה תמונת מציאות אמיתית למרות שהיא מתיימרת להיות 'מדעית' ו'אובייקטיבית. כפי שנוכחנו במהלך הטיול עם אורי מילשטיין, אמנם היסטוריה רישמית מסתמכת על עדויות בגוף ראשון, מסמכים וידע אישי. עדויות אישיות, כשמן כן הן - אישיות. כלומר הן מספרות רק את הסיפור האישי של נותן העדות ומנקודת מבטו האישית (הדוגמא של סבא אורי - החייל רואה את גב המעיל של החייל שלפניו). את המסמכים 'האובייקטיביים' גם כתבו אנשים בעלי אינטרסים שונים וזכרונות שונים. והחוקר עצמו גם הוא מוטה על ידי זווית הראיה שלו. נשאלת השאלה: מה אנחנו בעצם זוכרים?! אנחנו זוכרים את האירועים המשמעותיים ביותר עבורנו באופן אישי - או עבור הקהילה שאנו חלק ממנה. אירועים המשפיעים על עיצוב דמותה של הקהילה: אירועים מכוננים. הצעות שהועלו בדיון לאופן בו אנו שומרים זכרון של אירוע מכונן: זכרונות של אנשים פרטיים תקשורת שמועות אמנות (ציורים, שירים, צילומים) היסטוריה כתובה מחקרית מיתוסים סיפורים טקסי הנצחה לטקסי הנצחה יש תפקיד בשימור הזיכרון של אירועים מכוננים של הקהילה. מצד שני הם חשובים כגורם מאחד של הקהילה: כל הקהילה זוכרת באותו זמן את אותם זיכרונות. בסיום השיחה אישררנו מחדש את התובנה (כלומר ההבנה שלנו) שהאירועים המכוננים המרכזיים של מדינת ישראל הם המלחמות ובהם אנו נזכרים ביחד באופן קולקטיבי. הזכרון הקולקטיבי מוגדר גם כמיתוס. לאחר שכל חברי הקבוצה הציגו את ההגדרות שהם מצאו למושג מיתוס - קראתי את ההגדרות של מעוז עזריהו מתוך ספרו 'פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל': מיתוס מעוז עזריהו, פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1948-1956, המרכז למורשת בן גוריון, באר שבע, 1995, עמ' 4-5. "מיתוס הוא סיפור שמתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן לגבי הקהילה, מה שמקנה לו לעיתים תכופות מעמד מיוחד של סיפור מקודש. הסיפור אינו בהכרח אמיתי במובן של תיאור אוביקטיבי של מציאות ועובדות היסטוריות. האמת של המיתוס אינה נובעת מאמת אוביקטיבית הנשענת על הוכחות חיצוניות, אלא היא קבועה במיתוס עצמו ובאמת החברתית שהוא מייצג ומעביר. המציאות שהמיתוס מתייחס אליה היא המציאות כפי שרואים אותה צרכניו של המיתוס. 'מיתוס', כפי שכתב האנתרופולוג הבריטי לואיס, 'מספר אמת גדולה באמצעות שקרים גדולים'. המיתוס תקף בתפקדו כסיפורו של סדר חברתי-פוליטי קיים; כלומר: המיתוס נכון כל עוד הוא רלוונטי לתיפקודו של הסדר המסויים. יצירתם והתפוגגותם של מיתוסים, במיוחד בתקופה המודרנית, היא חלק בלתי נפרד מהדינימקה של המאבק על ההגמוניה התרבותית-הפוליטית בחברה. "מקורו של המיתוס הוא בניסיון האנושי לתאר בצורה סיפורית את יצירתם של הדברים: של היקום, של השלטון ושל החברה המאורגנת [...] המיתוס הוא תיאור והסבר המאורגנים באמצעות סיפור, שהוא כנראה, דרך פשוטה ויעילה לארגן 'עובדות', קשרים סיבתיים והיסקים פרשניים לכלל מקשה אחת, שיש לה היגיון פנימי וכוח שכנוע. "באמצעות המיתוסים ניתן להסדיר היבטים שונים של העולם ולהפוך אותו למובן. מבין המיתוסים השונים, חשיבות מיוחדת נודעת למיתוס המכונן הפוליטי-החברתי. ... המיתוס המכונן מייצר את הקונסנזוס, גם אם גיבושו הוא תוצר של קונפליקט, ולמרות חילוקי הדעות שיכולים להתעורר בנוגע למשמעותו ולתקפותו בשלבים הראשונים של קיומו." מיתוס נבנה על סמך הזיכרון הקולקטיבי. המיתוס המכונן הוא מצבור של סיפורים המשתייכים למסגרת אחת, מלוכדת, בעלת מסגרת על. משום כך הוא יכול לשמש כלי פוליטי-פולחני. את המיתוס יוצרים, במלים אחרות, זהו תהליך בחירה, מופעלים בו שיקולי העדפה, זהו הליך של קבלת החלטות. הוא יכול להיעשות במודע או שלא במודע, ואם הוא מודע - ניתן לשפץ בו עובדות, להמציא עובדות. הפרשנות המחודשת אינה מפחיתה מערכו. שרידותו של המיתוס ופרשנותו מתקיימים באמצעות גורמי תיווך ('סוכני זיכרון') או מנגנוני הנצחה. לדיווחים משיעורים נוספים Graphics created by School Icons Animated images created by Animation Factory