בית הספר הדמוקרטי בבקעת אונו
מקום ללמידה, חקירה וסקרנות, הקיימים בכל ילד
מקום המעודד ללמוד בתשומת לב, עצמאות, בחירה וחופש
עדכון מקורס "הטקס - עול או נכס"
סיכום שיחה חמישית
18 בנובמבר - יום ו'
בשיחה החמישית אמורים היינו לגלגל מחשבות ורעיונות בעקבות מאמר בנושא "האדם המשחק" שהתפרסם בסיפרייה הוירטואלית של מט"ח.
אלא ש:
רק שליש מהקבוצה מילאה את המטלה - קריאת המאמר וסימון הנקודות המרכזיות בו - לפיכך נאלצנו לנסות ולקרוא ביחד את המאמר בכיתה.
וזו הייתה תכנית פעולה בעייתית מאוד, כי:
- מי שקרא והתכונן, התרגז שבמקום לשוחח על רעיונות מעניינים שעלו לו בעקבות הקריאה בבית, מתעסקים בפירוש הטקסט משפט משפט.
- מי שלא קרא, התקשה להתרכז ולקלוט בזמן כל כך קצר ובקצב אחיד מאמר שצריך למעשה לקרוא אותו בנחת - כל קורא בקצב הפרטי שלו -
לחשוב עליו לבד או עם חברים ולהתמודד באופן אישי עם הפיענוח שלו.
בכל זאת התעקשנו לדבוק בתכנית והצלחנו לעבור על מחצית המאמר. על המחצית השניה יש לעבור בבית ולבוא מוכנים (כלומר אחרי קריאה
וסימון נקודות חשובות לדעת הקורא) לפגישה הבאה.
לפיכך, לסיכום השיחה החמישית מצורף המאמר עם הערות קצרות והדגשות של נקודות חשובות שעלו בשיחה החמישית.
האדם המשחק / אילה יפתח
איזו משמעות יש למשחק בחיי אדם או בחייה של חברה, שהיא קבוצה קטנה או גדולה של אנשים? האם המשחק הוא המצאתם היצירתית של
בני-האדם, או שהוא קיים גם אצל יצורים חיים אחרים? האם המשחק שייך לעולם הילדים בלבד, ואולי אפשר למצוא אותו גם בעולמם של מבוגרים
ואפילו של זקנים?
ובכך לא די. השאלות עוד לא תמו. האם המשחק נועד לתכלית מסוימת, או שתופעת המשחק קיימת כשלעצמה - שלא למען מטרה כלשהי? האם
המשחק הוא מעשה רציני, או שהוא מבטא חלקים לא רציניים של חיינו?
שתי הפיסקאות הראשונות של המאמר מציגות "שאלת מחקר" - כלומר את השאלה עליה יענה המאמר כולו.
במקרה שלנו מדובר בקבוצת שאלות שכולן קשורות לנושא 'המשחק'. במהלך השיחה העלנו את הנקודה ש"שאלת המחקר" חשובה למעשה בכל
עבודה, סיכום, מחקר שאנחנו קוראים או כותבים, כי היא שומרת עלינו לא לסטות מהנושא ולהצמד לעיקר.
לכאורה, המשחק הוא נושא פשוט ויומיומי, אך למרות זאת הוא מעלה שאלות, המעוררות מחשבה. בעולם המחקר ישנם חוקרים, המקדישים את
כל חייהם לנושא זה. מדפי הספרים גדושים בספרים מתחומים שונים, שמנסים לענות על השאלות שהעלינו כאן. הולכות ומתרבות חנויות המוכרות
משחקים, ובארץ ובעולם קיימות אגודות וארגונים, שמטרתם - עידוד המשחק.
"עולם המשחק" כולל את משחקי ה"כאילו" התמימים של הילדים - כמו: "אבא-ואמא", "רופא", "חנות" - בקוטב האחד, ובקוטב
השני נמצא המשחק בתיאטרון, שבו בני-אדם "מתחפשים" לדמויות אחרות, ומשחקים עלילה סיפורית על במה לפני קהל צופים.
בין שני קטבים אלה נמצאים עוד סוגים של משחקים, כגון: משחקי הכדורגל והכדורסל ההמוניים באצטדיונים או במגרש השכונתי;
וכן המשחקים המתקיימים במגרשי המשחקים ובמתקנים, הנמצאים בכל שכונה - נדנדות, סולמות, ארגזי חול ועוד.
יש עוד משחקים שלא קיבלו מקום במאמר הזה - למשל משחקי קופסא. גם העמדת משחקי התיאטרון ומשחקי
הכאילו משני הקטבים עוררה סימני שאלה אצלנו - למה? הרי גם תיאטרון הוא סוג של משחק כאילו...
"האדם המשחק" הוא ביטוי שהטביע יוהן הויזינגה, פרופסור להיסטוריה שחי בהולנד בין השנים 1945-1872. הויזינגה חקר לעומק את תופעת המשחק.
הוא קבע כי ההתנהגות האנושית היא התנהגות משחקית, וטען שבשעה שאנו משחקים, אנו קושרים בצורה זו או אחרת את המשחק אל
השאיפות, אל הצרכים ואל המשאלות שלנו.
בעת המשחק אנו מקבלים תשובה מסוימת או ביטוי לכמה מצבים ושאיפות אלה. המשחק הוא דרך ביטוי לחיים שלנו במלוא משמעותם.
חיפשנו דוגמאות לקשר בין משחק לחיים - למשל במצבים שבהם ילדים נפגעים מהתעללות, ניתן לגלות או לחשוף
את מצבם על ידי המשחקים והציורים שהם מציירים, שמבטאים את המצב בו הם נמצאים. דוגמא נוספת היא כשאדם או ילד משחק במשחקי תפקידים
(כדוגמת מבוכים ודרקונים המשוחק בבית ספר) את התפקיד שאליו הוא משתוקק (הגיבור, החכם, הנבל, היפה וכו'). ספר מצויין שמתבסס על
התופעה הזאת הוא "הסיפור שלא נגמר" מאת מיכאל אנדה המספר על ילד שמנמן, מגושם ובודד שמגלם את עצמו בתוך ספר כלוחם דק גיזרה,
אהוב ואמיץ.
כאמור, רבים חקרו את תופעת המשחק, ובין היתר נחקר נושא זה על-ידי האתולוגים. "אתולוגיה" הוא מדע החוקר את המשותף בין
בני-אדם לבין בעלי-חיים. כידוע, יש הרבה דברים משותפים בינינו לבין בעלי-חיים, ובעיקר בינינו לבין משפחת היונקים, שאנחנו נמנים
עליה. אתולוגים מפורסמים, כמו דסמונד מוריס וקונרד לורנץ, מדגישים את הצורך במשחק, ומראים כי המשחק קיים גם אצל בעלי-חיים.
ובכן, מהו "מותר האדם על הבהמה"? במה דומה המשחק של בני-האדם למשחקם של בעלי-החיים, ומהו השוני בין שני המשחקים?
חוקרי המשחק טוענים כי יש הרבה תכונות דומות למשחקיהם של בני-האדם ושל בעלי-החיים. אך התכונות המיוחדות רק לבני-האדם הן
שתרמו ל"מותר האדם" על בעלי-החיים.
נכון שיש הרבה דימיון בין משחק של בני אדם למשחק של בעלי חיים, אבל הטענה העולה כאן מציינת שהשוני
(היתרון למעשה) של בני האדם על בעלי החיים קשור לאופן שבו בני אדם משחקים.
קווי דמיון? בבקשה. התמונה המוכרת של חתול, הרץ אחר כדור צמר ומשתעשע בו, דומה לתמונה מוכרת לא פחות של ילד קטן, שזה עתה החל
לצעוד, והוא מנסה לגלגל או לבעוט בכדור שוב ושוב.
לכל משחק יש כללים וחוקים משלו, ובלא כללים משחק לא יכול להתקיים. למשחק יש גם גבולות משלו. היצור המשחק -
אדם או חיה - מתחיל את המשחק בנקודה או ברגע מסוים, שבו הוא משנה את התנהגותו להתנהגות משחקית, ומסיים את המשחק ברגע
מסוים אחר. כשילדים אומרים "בוא נשחק בבובות", הרי משחקם מתחיל אחרי הכרזה זאת, וכאשר הם מודיעים "די, גמרנו לשחק" -
המשחק נגמר.
כדי לקיים, למשל, משחק שחמט או משחק כדורגל, יודעים או קובעים מראש את כללי המשחק, מסכימים מה אסור ומה מותר, וכל
המשתתפים מקבלים על עצמם לקיים את חוקי המשחק. מי שמפר את החוקים נענש בצורה כלשהי. לעתים קרובות הוא "יוצא מהמשחק".
שאלנו את עצמנו שאלה חשובה: למה מי שמפר את החוקים נענש או מוצא מהמשחק? נזכרנו בסיפור איתו
התחלנו את הקורס - הסיפור של עגל הזהב שבסופו מעניש משה את החוגגים בטבח אלים מאוד. נושא 'ההרחקה מהמשחק' הזכיר לחלק
מהמשוחחים הרחקה לבית סוהר לפושעים. אבל, טענו אחרים, ובצדק - מי שמושם בתוך בית סוהר אולי מורחק מהחברה אבל אינו מורחק מהחיים.
לעומת זאת מי שמורחק מהמשחק - הוא למעשה 'מת' לגבי המשחק עצמו. כך שהמקבילה של 'לצאת מהמשחק' בחיים האמיתיים היא המוות.
רק המוות מוציא אותנו מהחיים (ואולי גם הוא לא), אלא שהמוות במשחק הוא 'הפיך' (כלומר ניתן לחזור ולהפוך אותו לחיים) - כי במשחק יש
עוד עיקרון חשוב, שהפיסקה הבאה מדברת עליו - החזרתיות.
המשחק מקיים בתוכו גם את עקרון החזרתיות. אצל בעלי-חיים, למשל, מתקיימים "משחקי חיזור" בתקופת הייחום - הזכר
מחזר אחרי הנקבה. כל סוג של בעל-חיים מחזר אחרי זוגתו לפי הכללים הנהוגים אצל בני מינו, ולא חשוב היכן מקום מגוריו בעולם. לעולם מחזר
הצבי אחר הנקבה כדרך הצבאים, כשם שכל כלב מחזר כדרך הכלבים. אותו משחק חוזר על-פי הצורך שוב ושוב.
דסמונד מוריס מתאר את "משחקי המלחמה" של הצבאים הזכרים, המשחקים ביניהם תוך כדי חיזור אחרי אותה נקבה. הצבאים נלחמים ביניהם
מלחמת קרניים בקרניים, אך אף פעם לא נגמרת "מלחמה" זו במוות של אחד היריבים. היא נערכת עד גבול מסוים, ואז היא מסתיימת. עם תום
המשחק נופלת ההכרעה מי זכה בבת הזוג. בכל מקום בעולם הצבאים מקיימים אותו טקס או משחק חיזור, ודבר זה מוכיח כי התנהגות זו היא
תורשתית, ומאפיינת את התנהגותם של בעלי-חיים אלה.
ג'ין ואן-לויק גודאל מתארת במאמרה "ריקוד הגשם של השימפנזים" להקת שימפנזים הרוקדת את "ריקוד הגשם" בתוככי יערות-העד בטנזניה
שבאפריקה. הלהקה כללה שבעה שימפנזים זכרים, כמה נקבות וכמה גורים או שימפנזים צעירים. כאשר החלה סערת גשמים המלווה ברעמים
ובברקים, נעמד אחד מהזכרים הגדולים על רגליו, החל להתנועע בקצב, רץ במורד המדרון וחזר. לאחר דקות ספורות הצטרפו שני זכרים נוספים
אליו, לאחר מכן - זכר נוסף, וכך לאט לאט התרוצצו כל שבעת הזכרים זה מול זה, הנקבות והגורים טיפסו על העצים מסביב, ושימשו כצופים
במחזה.
במשך עשרים דקות, במהלך סערת גשמים, עלו וירדו שבעת הזכרים במדרון לעיני קהל הצופים שלהם, והציגו - כמו בתיאטרון - ריקוד קבוצתי,
שתנועותיו מביעות כוח. כשסיימו הזכרים את המשחק, ירדו הנקבות והגורים מהעצים, והצטרפו אליהם. לאחר זמן מה הסתלקה כל הלהקה,
והשאירה מאחוריה ענפים ועלים שנפלו על הארץ במהלך הריקוד שרקדו השימפנזים. ריקוד זה חוזר על עצמו בתחילת כל עונת גשמים.
הנה כי כן, סיפור זה מתאר תכונות שהזכרנו, אך יש בו עוד תכונות המאפיינות משחק. "עקרון החזרה" נשמר כאן - הריקוד הוא תגובה של הזכרים
השימפנזים ביערות לתחילת כל עונת גשמים. ישנם כאן כללים ברורים, הקובעים מי משתתף במשחק ומי אינו משתתף. הזכרים רוקדים והנקבות
והגורים צופים.
בפיסקאות הנ"ל מתוארים משחקי/טקסי בעלי חיים המבוססים על עיקרון החזרתיות: חיזור הצבאים וריקוד
הגשם של הקופים.
אך הסיפור מעלה גורם חשוב נוסף במשחק - שיתוף הפעולה הקבוצתי. רוב המשחקים מיועדים לשני שותפים לפחות, אשר
ביניהם מתנהל המשחק. השותפים שומרים על כללי המשחק, מקפידים על הגדרת מקום המשחק, ומשחקים בפרק הזמן שבין ההכרזה על התחלת
המשחק לבין ההחלטה על סיומו.
שני מרכיבים "אנושיים" נוספים קיימים במשחק הזיכרון והחקירה. הכוונה היא לזיכרון המסתמך על ניסיון העבר (ולא לזיכרון
תורשתי). מרכיב זה קיים גם במשחקיהם של בעלי-החיים. לדוגמה: כל מי שמכיר מקרוב בעלי-חיים ביתיים, כמו כלבים, חתולים ועכברים
(עכברים או חולדות מראים בעיקר בניסויי מעבדה, התנהגות אינטליגנטית, המסתמכת על הזיכרון), מבחין כי הם זוכרים (עד גבול מסוים).
זיכרון זה מופעל במשחק. תכונת החקירה הקיימת בבני-אדם מצויה גם היא אצל כל בעלי-החיים ממשפחת היונקים.
עד לכאן הגענו - את החלק השני יש לקרוא היטב לפגישה הבאה, לסמן נקודות חשובות ולכתוב בצד רעיונות
מעניינים שעולים לקוראים.
ומה עם בני-האדם?
בני-האדם חוזרים ומשחקים באותם משחקים על-פי "עקרון החזרתיות". הם זוכרים את המשחק ששיחקו בעבר, ובאמצעות זיכרון זה הם משחקים
שוב, ומנסים לעשות זאת טוב יותר. אבל בני-האדם השתמשו בזיכרון לא רק כדי לחזור על דברים, אלא גם כדי להתקדם. בני-האדם גם
התפתחו, מוחם גדל וכישוריהם השונים השתכללו. בניגוד לבעלי-החיים, הם פיתחו תרבות.
מומחי המשחק טוענים כי למשחק יש חלק נכבד בהתפתחות התרבות, חלק שכנראה אינו קיים בבעלי-החיים (השימפנזות של היום דומות
בהתנהגותן לשימפנזות, שהיו קיימות לפני אלפי שנה).
המשחק של בני-האדם השתכלל והתפתח עם התפתחות השימוש בלשון ובכלי עבודה, ועם התפתחות אורח חיים הנשען על שיתוף הפעולה
בין בני-אדם. אותו גורם הקיים במשחק מצוי גם בהתפתחות התרבות.
בהתנהגותם של בני-אדם ובמשחק שלהם ישנה היכולת להשתמש בסמלים. יכולת ההסמלה מתבטאת בחשיבה ובשפה של בני-אדם. יכולת זו
נשענת על שתי תכונות - "ההיצג" ו"יכולת ההעברה והשינוי" (עשיית טרנספורמציה).
ההיצג פירושו להשתמש במשהו מייצג. במשחק השחמט, למשל, ישנם ניצבים מעץ על לוח עשוי עץ. ניצבים אלה מייצגים "פרשים", "מלכים",
"מלכות", "צריחים" ועוד. פרש הרוכב על סוס קיים במציאות. משחק השחמט מייצג קרב או מלחמה בין בני-אדם, המסתיימים בניצחון של צד אחד
ובתבוסה של צד שני, או שאין בהם מנצח ומפסיד והקרב אינו מוכרע. היכולת הזאת של בני-האדם לבנות את ניצבי העץ, להעמידם על הלוח
ולהזיזם עליו היא היכולת להשתמש בדברים מייצגים, או במלים אחרות בסמלים. יכולת זו התפתחה והפכה להיות נכס של כל אדם חושב.
כשאדם מודרני משחק בימינו שחמט או כל משחק אחר שיש בו כלים שונים (קלפים, קוביות וכו'), מתעוררות בו אסוציאציות - מחשבות הקשורות
לחייו או לחיי החברה שמסביבו. כשם שהשחמט הוא הביטוי של ממציא המשחק לקרבות ולמלחמות, הרי בנו, המשחקים כיום במשחק זה,
מעורר המשחק אסוציאציות אחרות, הלקוחות מחיינו היומיומיים.
בעת המשחק קורה שמחשבתנו נודדת אל תחומים אחרים ואל מצבים דומים בחיים, מצבים שבהם עלינו לתכנן מהלכים, לשתף פעולה או לשנות
מהלך. בכל אחד מהמשתתפים במשחק מתעוררות אסוציאציות שונות, הקשורות לחיים שלו. זוהי יכולת ההעברה, המייחדת את המשחק של
בני-האדם ממשחקם של בעלי-החיים.
המשחק של בני-האדם מכיל אפוא את יכולת ההסמלה (שימוש בסמלים) שהזכרנו, שכנראה אינה קיימת בבעלי-חיים. אנו אומרים "כנראה",
משום שעד היום אין לנו הוכחה, שאושרה על-ידי בעלי-החיים עצמם, שגם להם קורית תחושה דומה. העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך,
שבני-האדם התפתחו במרוצת הדורות, והתרבות האנושית כיום מתבססת על המצאות ותגליות של אנשים, על שפה - הן שפה מדוברת והן
ידיעת קרוא וכתוב, על ידיעת מתימטיקה ועל חתימת הסכמים ואמנות בין בני האדם. לעומתם, שמרו החיות במשך הדורות על תכונותיהן
הגנטיות, ולא עברו תהליך תרבותי כמו שעברו בני-האדם. חוקרי המשחק טוענים כי היכולת להשתמש בסמלים והיכולת להקיש דבר מתוך דבר
נובעים מדבר שהוא כאוויר לנשימה לאדם - המשחק.
אם נבדוק היטב נראה כי כל תחומי היצירה נשענים על שימוש בסמלים (אותיות, ספרות, קווים וצלילים). אמנות, ספרות, מדע, פילוסופיה, ותיאטרון
הם רק חלק מן התחומים המשתמשים בסמלים, בדימויים, במטאפורות ובסימבולים. תחומים אלה מבטאים את יכולת "ההיצג" שלנו, כבני-אדם,
יכולת שמתגלה כבר במשחקו של ילד רך.
היכולת להמציא דברים, לגלות ולחדש מבטאת את היכולת שלנו לעשות העברה (טרנספורמציה) - להשתמש בניסיון שרכשנו מפעולה אחת שעשינו,
כדי לבצע פעולה אחרת. יכולת זו מתבטאת גם בחשיבה או בשיחה, שבהן אנו מסוגלים להקיש רעיון אחד מרעיון אחר, לעשות אנלוגיה או למצוא
ניגודים.
תכונות אלה מסבירות אולי את הצורך, הקיים בכל גיל, להשתתף בפעילויות משחקיות הנקרות בחיינו, במשחקים מאורגנים או במשחקים שאנו
יוזמים במסגרת הקרובה לנו.
החינוך כיום מייחס חשיבות גדולה למשחק, ובעיקר למשחק בתקופת הילדות המוקדמת. הוא רואה במשחק גורם, המעודד את התפתחות
האינטליגנציה והחשיבה, וכן את ההתפתחות החברתית, הרגשית והלשונית
|
Graphics created by School Icons
Animated images created by
Animation Factory
|