בית הספר הדמוקרטי בבקעת אונו מקום ללמידה, חקירה וסקרנות, הקיימים בכל ילד מקום המעודד ללמוד בתשומת לב, עצמאות, בחירה וחופש עדכון מקורס "הטקס - עול או נכס" סיכום שיחה שניה 22 באוקטובר 2004 - יום ו' את השיחה השנייה פתחנו דווקא בשאלה הקשורה לתהליכי הלמידה בקבוצה: באיזה אופן כדאי להציג לפני הקבוצה חומר מעניין אותו קראנו בבית? האם המטרה היא להציג באופן מלא לפני הקבוצה את החומר כולו? או אז אולי כדאי פשוט להקריא את המאמר או הסיפור לפני הקבוצה? האם המטרה היא להציג את החומר בראשי פרקים על מנת ששאר הלומדים ימשיכו ויקראו את החומר בעצמם? אז האם לא מספיק פשוט להביא את המאמר מצולם ולחלקו לשאר המשתתפים? או אולי בעצם המטרה היא לנסות ולהבין לבד את החלק החשוב של הסיפור או המאמר שקראנו ולהציג רק את החלק הזה בפני הקבוצה? אבל אז אנחנו שואלים את עצמנו מי קובע 'מה חשוב', מה אם נעשה טעות ונוותר על פרט כזה או אחר שחשובים מאוד להבנת העיניין? ומה בקשר לרעיונות מקוריים שלנו שעולים בעקבות קריאת החומר - האם גם אותם כדאי להציג בפני הקבוצה גם אם הם לא מופיעים בחומר שקראנו? במהלך השיחה ניסו הילדים שהציגו לקבוצה סיפורי טקסים מעניינים שקראו, לבדוק באופן מעשי מהי הדרך הטובה ביותר להציג את הסיפורים בפני הקבוצה. כך למשל התברר מהר מאוד, שפרטים מיותרים מבלבלים את המאזינים וגם את המספר. התברר שאם אני מנסה להסתפק בקריאה מהדף שהבאתי אני עלול לשעמם מאוד את הקבוצה. כמובן שאם רוצים לשוחח על המאמרים בזמן השיעור אי אפשר לחלק אותם באותו יום ולקוות שכולם יספיקו לקרוא מהר מהר. המסקנה הייתה שאחד הדברים החשובים שעלינו ללמוד כ'לומדים' הוא איך להוציא מתוך מאמרים וסיפורים שאנו קוראים לקראת שיחה בקבוצה את העיקר, ואיך לזרוק את הטפל - כלומר לזכור ולספר באופן מעניין את הדברים המשמעותיים ולוותר על הפרטים השוליים. בחלקה השני של השיחה סיפרו נעמה, נועה וענבר על טקסים מעניינים שהן מצאו באתר הספרייה הוירטואלית של מטח. נעמה סיפרה על טקס מיצרי מתקופת הפרעונים שהתגלה מצוייר בכתב חרטומים. הטקס הזה מתאר את האופן שבו נשקל לב האדם אחרי מותו על ידי האלים המצריים על מנת להחליט האם יזכה לחיי נצח או יכלה מן העולם. במהלך הטקס נשקל הלב אל מול נוצה. אם הלב מלא בחטאים הוא יהיה כבד מהנוצה והאדם יענש ויכלה מן העולם. אבל אם הלב קל מנוצה, כלומר ריק מחטאים הוא יזכה לכבוד מלכים ולחיי נצח מאושרים. לאחר שנעמה הציגה את סיפור הטקס התפתח דיון מורכב בשאלה האם טקס שאיננו מתבצע בפועל אלא הוא חלק מאגדות או אמונות מוגדר באמת כטקס. במהלך השיחה התגבשו שתי עמדות בנושא: מכיוון שטקס הוא למעשה חלק מהפולחן והפולחן הוא החלק המעשי של הדת, הרי שטקס חייב להיות בעל אופי מעשי. בטקס אנחנו קודם כל עושים דברים בתכנון מוקדם מראש ובאופן שחוזר על עצמו שוב ושוב באופן זהה. אבל סיפורי מיתולוגיה שייכים לחלק הרוחני והפילוסופי של הדת ולכן סיפור או אמונה גם אם הוא עוסק בטקס, איננו טקס. אין זה חשוב היכן הטקס המתוכנן מתבצע, בסיפור, באגדה, בספרי דת (קנון) או במציאות החיים של בני האדם. כל עוד מדובר בטקס אין זה משנה אם הוא מתבצע או רק מתואר בסיפור. העובדה שאפילו האלים קובעים החלטות חשובות - כמו גורלו של אדם אחרי מותו - באמצעות טקסים, דווקא מצביעה על החשיבות והעוצמה שבני האדם מקנים לטקסים. מדוע שהאלים לא יחליטו על גורלו של האדם באופן שרירותי לפי מצב רוחם? מדוע גם הם זקוקים לטקסים על מנת לבצע שינויים? אחרי נעמה הציגו נועה וענבר את טקסי החניכה של הנערים בני שבט המסאי במזרח אפריקה. אלו טקסים שמכינים ומעבירים את נערי השבט משלב הילדות לשלב הבגרות. הטקסים הללו נמשכים זמן רב - כשבע שנים - וכל פעם משתתפת קבוצה גדולה של נערים בגילאים שונים אבל שכולם מגיעים לתחילת הבגרות המינית שלהם. הנערים עוזבים את הכפר ויושבים באיזור מגורים משלהם בתוך הג'ונגל בו הם לומדים את כל מה שיצטרכו לדעת בתוך מבוגרים. חוקי 'המבוגרים' לא חלים עליהם ואפילו הם מקבלים עידוד לעשות דברים שיהיו אסורים עליהם כשהם יהפכו למבוגרים. למשל, הם מתגנבים בלילה לכפר ומקיימים יחסי מין עם אישה נשואה או שמותר להם ללבוש בתקופת החניכה בגדי בנות. לקראת סוף התקופה הם חוזרים לשבט מקיימים טקס שבו הבנים מעליבים ופוגעים באמהותיהם באופן סימלי. ואז הם צובעים את פניהם בלבן , נשכבים בתוך תעלה ומעמידים פני מתים ובאמצעות סמים שנלקחים בהשגחת מבוגר הם כאילו "נולדים" מחדש. בסוף הטקס הם מגלחים את ראשם ומוכרזים כבוגרים. בשלב זה ניסינו לבדוק איפוא מתרחשים (ואם בכלל...) טקסי החניכה אצלנו מילדות לבגרות. שאלנו את עצמנו מה הגיל שבחברה שלנו ילדים הופכים למבוגרים. לדעתנו מדובר בגיל הרבה יותר מבוגר מהגיל בו נערי המסאי הופכים "מבוגרים" - בערך גיל 17 או 18. בגילאים האלה אנחנו יכולים לבחור בבחירות, לעשות רישיון נהיגה וגם להלחם. חשבנו על המקום שבו אנו מבלים בשלב ההכנה לבגרותנו. ניסינו לחפש טקסים מקבילים אצלנו - למשל האם יש מקום מיוחד לנערים ונערות שבו הם מתבגרים ביחד מחוץ לחברת המבוגרים, האם במקום הזה יש חוקים משל עצמו, האם יש מבוגרים שמשגיחים על הצעירים מקרוב או מרחוק (כמו בוגרי שבט המסאי שמשגיחים על הנערים בעת שהם לוקחים את הסם הטקסי על מנת "להוולד מחדש"). בית ספר בחברה המודרנית והחיים בו נראה לנו כמקום המקביל לאיזור ההתבודדות והלמידה של צעירי המסאי. הרעיון הזה העלה אצלנו כמה מחשבות מעניינות לגבי הניסיון של בית הספר שלנו להיות דמוקרטי ולהתנהל כמו שמתנהלת החברה הבוגרת למשל: אם בית הספר הוא "הכפר" בו הצעירים שוהים במנותק מחברת המבוגרים ובאופן טקסי ומעשי מתבדלים מהמבוגרים - אולי הניסיון ליצור שיוויון בין המבוגרים לצעירים בבית הספר שלנו הוא ניסיון מלאכותי. אם חלק מתהליך החניכה או ההתנתקות הסימלית בין הצעירים להוריהם הרי שהצעירים זקוקים לטקס סימלי בו הם יבטאו את הניתוק הזה (כמו טקס העלבונות והביזוי של נערי המסאי). אם טקס כזה לא קיים הרי שצורך הזה בהתנקות ומרידה מתפרץ במקומות אחרים ובלי שליטה (בניגוד לטקס שבו הכל מתוכנן מראש). יתכן שגם בבית הספר הצעירים זקוקים למסגרת סימלית שתאפשר להם למחות למרוד ולבסוף "לצאת מרשות המבוגרים". האם אצלנו בבית הספר זה מתרחש? האם קיימים אצלנו בבית הספר טקסים ברורים וקבועים שמבטאים את משמעות המקום הזה עבור הצעירים הנמצאים בו? ההזדמנות שלנו להתבונן על עצמנו דרך חברה אחרת היא נהדרת וגורמת לנו לחשוב באופן חדש על עצמנו. בפגישה הבאה התבקשו המשתתפים לבוא עם בגדים נוחים לקראת ניסוי מעשי שנקיים בביצוע טקסים. לדיווחים משיעורים נוספים Graphics created by School Icons Animated images created by Animation Factory