בית הספר הדמוקרטי בבקעת אונו
מקום ללמידה, חקירה וסקרנות, הקיימים בכל ילד
מקום המעודד ללמוד בתשומת לב, עצמאות, בחירה וחופש
עדכון מקורס "הטקס - עול או נכס"
סיכום שיחה שמונה עשרה
18 למרץ - יום ו'
סיכום שיחה מיוחדת עם ענת רימון-אור
השיחה הזאת, שארכה שעתיים, הייתה גדושה ומלאה. הסיכום המצורף הוא חלקי בהחלט ומזכיר רק נקודות מרכזיות שעלו בשיחה.
השיחה עסקה בדמות 'הגיבור' בתרבות הארץ-ישראלית והישראלית והאופן שבו הגיבור השתנה עם השינויים שאנחנו עברנו כאומה.
תהינו גם על השינוי ביחס לאבל ולשכול בהקשר של דמות 'הגיבור' ובכלל ואיך יחס זה משפיע או מושפע מיחסנו לצבא, לאוייב ולעצמנו.
|
בראשית המאה ה-20 החלו היהודים הציונים לנסות להגדיר לעצמם זהות לאומית:
מי אנחנו? מה מייחד אותנו מעמים ולאומים אחרים?
דמות הגיבור היא אחת הדרכים להגדיר את הזהות הלאומית שלנו.
הגיבור הוא המת החי
| מצד אחד, הוא מת מוות פיסי |
מצד שני, רוחו חיה באמצעות הטקסים |
בראשית התיישבותם כאן בארץ ישראל לא הביאו אתם הציונים אתוס לאומי של 'הגיבור'. הם לא ראו במוות או במלחמות ענין רומנטי. להיפך,
מוות על 'קידוש השם' נתפס בעינהם כעניין גלותי ושלילי.
למרות שהם עצמם היו משכילים, הם דחקו את תרבות ההשכלה והטיפו לתרבות העבודה (דת העבודה).
|
רחל המשוררת - היא רחל בלובשטיין - לא הייתה פועלת חקלאית מוצלחת ביותר. לכן היא רצתה לצאת לאירופה וללמוד אגרונומיה (מדע
החקלאות), על מנת לתרום את חלקה לשיפור החקלאות העברית. על החלטתה זו היא ננזפה חמורות על ידי שמואל דיין (אבא של משה דיין),
שראה בה בוגדת בערכי הציונות.
|
אבל ההתיישבות בארץ ישראל גבתה קורבנות והמוות חילחל לחייהם של המתיישבים.
ולכן ב-1911 יצא ספר היזכור הראשון בארץ-ישראל.
הספר הזה גרר ויכוח ציבורי נוקב - דומה מאוד לזה שקיימנו בשיחות שלנו:
ברנר חשב שכל מי שמת מכל סיבה שהיא - כדורי הערבים, תאונת רכיבה או מגפת מלריה - צריך להיות מוזכר. הרי כל אלה, לדעתו של ברנר,
היו שותפים למפעל ההתיישבות ולולא היו שותפים לו, לא היו מתים. אין להבדיל בין מוות למוות.
לעומתו, התגבשה הדעה שרק מי שנפל בקרבות ומאש מלחמה זכאי להכנס לספר.
אתוס "הדם" ניצח. רק לוחמים היו זכאים להיכנס לספרי היזכור. ברנר פרש בזעם מהמערכת.
לאט לאט החל השינוי לחלחל פנימה:
דור המחנכים הראשונים, שהיו בעצמם הוגים וחלוצים עובדים, החלו מתנתקים ממוסדות החינוך, ובמקומם הגיעו מורים מקצועיים, שענת מכנה אותם
מתווכים. לאו דווקא כאלה שהגו והגשימו את העקרונות אותם הם לימדו.
באותו זמן הוקם הארגון הצבאי העיברי הראשון, "ארגון השומר".
אתוס "העבודה והחלוץ העובד" החל מוחלף על ידי אתוס ה"חלוץ הלוחם".
בשלב הזה הקריאה לנו ענת קטע סיפורי שנכתב בתחילת המאה ה-20 על נחמן השומר. קטע זה מבטא את אופי "הגיבור" שהחל הולך ומתגבש.
(ביקשתי מענת שתשלח לנו במייל את הקטע ואם הוא יגיע אני אצרף אותו לסיכום זה.) נחמן הגיבור לבוש כפיה, אבל תמיר ותכול עיניים. הוא
אוהב את האדמה, אבל בדרך כלל רוכב על סוסים. הוא אמנם אמיץ וגיבור, אבל לעולם לא הורג במו ידיו.
כמה רעיונות שעלו בשיחה בעקבות קריאת הקטע:
נחמן הוא אולי לוחם, אבל פעולת ההרג בהקשר שלו לא מוזכרת.
ענת העלתה את דוגמת השיר על דודו הפלמ"חניק של חיים חפר: בבית הרביעי כתוב: 'ודודו חיבק את הסטן שביד, וחרש יצאנו בליל...' ומיד בבית
הבא כתוב 'עם שחר הבאנו אותו מן הקרב, הברוש צמרתו אז הרכין'. אבל מה קרה באמצע? מה קרה בין היציאה לבין החזרה? על זה לא מדברים
ולא כותבים.
הגיבורים לא באמת הורגים, והם לא באמת נהרגים. בכלל, מלחמה זה דבר מלוכלך, אבל ב'גיבורים' לא דבק שום דבר מלוכלך - ולכן בעצם הם
מאוד גיבורים, אבל גם מאוד מוסריים, לוחמים מופלאים, אבל גם לא ממש משתתפים בקרבות.
זה שה'גיבורים הטובים' לא הורגים ובכלל לא עושים שום דבר 'מלוכלך' הזכיר לענת את האופן שבו הגירוש/הרג/סילוק/מלחמה בערביים והבדווים
שישבו כאן, איננו נתפס כמעשה אלים/בעייתי/ראוי לגינוי בעיני הדור שהקים את המדינה.
דוגמאות שנותנת לנו ענת:
ענת הצטרפה עם ביתה לטיול למעיין חרוד, של ילדי קיבוץ עין חרוד, בו היא שוהה כעת. אל הטיול הצטרפה אחת הסבתות וסיפרה לילדים איך
ראשוני המתיישבים היהודים גרשו למעשה את הבדווים שגרו באיזור. היא סיפרה את הסיפור כעדות על הקשיים מחד ועוז הרוח מאידך של
המתיישבים הראשונים.
עוד קוראת לנו ענת מתוך עלון שהתפרסם לאחרונה ביום ההולדת לקיבוץ לעין חרוד ובו מסופר על "הביצות שהבריחו את הבדווים"... לא המתיישבים,
לא היהודים, אלא 'הביצות'.
העלמת האוייב - ללא גוף או פנים אפשר להפוך את האוייב למפלצתי (דמוני). אחד כזה שמצדיק את שנאתנו
וחרדתנו.
בשלב זה גלשה השיחה לשאלה - מה קורה לחברה אנושית שמתרכזת ב"איום" החיצוני עליה על מנת
ליצור תרבות שמקדשת או עוסקת במוות. הרחקנו במחשבותינו עד לשוויץ ששומרת בקנאות על צבא מעודכן, אימונים צבאיים, גיוס חובה לכל
אזרחיה - וזאת למרות שכבר עשרות שנים היא איננה מאויימת בכל צורה שהיא על ידי איזשהו אוייב חיצוני.
קידוש המוות - טוב למות בעד ארצנו - מזכיר לנו את תפיסת העולם שהולידה את השאהידים.
תחילת השינוי בדמות הגיבור:
בשנת 1967 מנצחת ישראל במלחמת ששת הימים. בעיקבות המלחמה עוברת על מדינת ישראל תקופת שיגשוג גדולה מאוד.
אומרת ענת: שגשוג כלכלי לא הולך ביחד עם תרבות המקדשת את המוות.
אנחנו אומרים: הישראלים לומדים לחיות חיים טובים ולא מוכנים למות, כפי שהיו מוכנים ראשוני עין חרוד בסיפוריה של ענת.
ב-1973 מתחיל גם תהליך אובדן האמון בצבא ומתחילה לחלחל גישה ביקורתית, שבסופו של דבר תנפץ את דמותו כלילת השלמות של 'נחמן השומר'.
מצד שני, ישראל מאבדת את "אויביה הגדולים". למעשה, אחרי 1973 אין צבאות סדירים שמאיימים על ישראל.
הגיבור הלאומי - הכללי, השאהיד - מתחיל להעלם ומתחזק ההקשר האישי והמשפחתי. החללים מפסיקים להיות גיבורים לאומיים ומקבלים פנים וגוף.
הגיבורים מעוררי הערצה ושמחה הופכים להיות ............. קורבנות מעוררי צער ואבל.
האבל הופך לגורם מרכזי וקדושת החיים שוב גוברת על המוות ההרואי.
סיפור נוסף בו נזכרת ענת, שלאורו גדלו ילדי הקיבוץ: כשנולד הילד הראשון של המשק, הוא חלה בקדחת. ואז פנה אחד מחברי הקיבוץ אל
השכנים הבדווים על מנת להתייעץ איתם מה לעשות. 'אין מה לעשות', ענו לו השכנים. חזר החבר אל האוהלים הראשונים בהם התגוררו החברים
ואמר להם: אם גם אצל הבדווים המלריה הורגת בילדים ולמרות זאת הם נשארים, אז גם אנחנו מסוגלים להישאר ויהיה מה שיהיה.
אבל ברגע שמעמד הביניים שלמד לחיות חיים טובים והפסיק להעריץ את 'נחמן השומר' מאבד קשר עם הגיבור הלאומי, מתחילים להתרחש
תהליכים שונים ומגוונים בחברה הישראלית. למשל:
ההגמוניה הכמעט הבלעדית של בני ההתיישבות העובדת האשכנזית ביחידות העלית נשברת. חיילים מזרחים וחיילים דתיים לאומיים שדרכם
הייתה חסומה ליחידות אלו הופכים לחיילים מבוקשים.
מקומן של הנשים בקבלת החלטות לאומיות - מקום שלא היה להן מראשית תחילת הציונות - עולה - למשל מקרה מאבק ארגון 'ארבע האמהות'
והנסיגה מלבנון.
האבל הופך משפחתי. החללים אינם שייכים עוד באופן בלעדי ל'מדינה' ול'אומה' אלא לבני משפחותיהם שהופכים צד חשוב בטקסי השכול.
|
Graphics created by School Icons
Animated images created by
Animation Factory
|