אני זוכר את הגן שלי. היו רעים ממנו - כשציירנו, הגננת לא עברה ליד כל אחד ואמרה: "הי, נא לצייר שמש צהובה ושמיים כחולים" - אבל היה ריכוז
שלוש פעמים ביום ופחדנו מילדים שגדולים מאיתנו בשנה אחת. גם לא היינו מכינים את רשימת המכולת לארוחת הבוקר - וכמובן שלא הלכנו בפועל
למכולת וקנינו את המצרכים שאנחנו אוהבים לאכול. חוץ מזה, לא היה יום שלא היו בו ריבים.
המשימה שלי הייתה להיות חצי יום בכיתת הגן בבית הספר, במילים אחרות - בגן של אופירה. אני מודה שהצטערתי לחזור לבית הספר. הייתי שמח
להמשיך להיות שם עוד קצת, בעיקר בגלל שבגיל 11 אתה מפתח כבר שיריון - והשיריון הזה לא היה קיים כשהייתי בגן. כשאחד הילדים בה וירה עלי
באקדח ב'כאילו', באמת-באמת נפלתי. הרגשתי ילד - בלי מחוייבויות, בלי הגנות, בלי שיריון. הייתי מאושר באמת.
|
בבוקר התארגנו לארוחת הבוקר. קדמה לה: רשימת קניות בהצבעה דמוקרטית. לשקד כאבה הבטן והיא אמרה שהיא לא יכולה לשתות שוקו. אז
הצבענו ברוב קולות על מיץ תפוזים. באופן כללי, הצבעתי כפי שהצביעו הרוב. בסופו של דבר הסתפקתי בסנדוויץ' שהבאתי מהבית, כי אופירה הסבירה
לי שאת האוכל אנחנו קונים מהתקציב של הורי הגן.
|
ילדי הגן בדרכם למכולת ביום ללא איתי.
צילום: אבירם בלזר
להגדלה
אחרי ההצבעה והרשימה, הלכנו למכולת של דוד ושלמה. מי שרצה לבוא בא ומי שלא רצה - נשאר עם שגית בגן. בעת חציית הכביש, היו אחראים
שני ילדי גן על החצייה. כשהדרך הייתה פנוייה
|
|
הם אמרו שאפשר לעבור. במכולת שוב היו אחראים הילדים - הפעם, כל ילד על מצרך אחר. יסמין החזיקה את המיץ, שקד את הנקניק וליקוש את הלחם.
בסוף, החשבון יצא יקר יותר ממה שאיפשר התקציב. "לא נורא, מחר נצטמצם", אמרה אופירה לילדים.
הגענו לגן ופתחנו בארוחת הבוקר. אופירה הכינה טוסטים והציעה לי אחד. סירבתי - תקציב זה תקציב ולי יש סנדוויץ' מהבית. גם עמית רצה לאכול
ממתק שהביא מהבית. אופירה לא אמרה לו "לא", רק ביקשה שיאכל אותו אחרי הארוחה. וכך היה.
כשסיימנו לאכול לקחה אופירה בד גדול, צבעה אותו בגואש כחול והזמינה את הילדים לנגוע בו בידיים שלהם. שאלתי אותה למה דווקא כחול, והיא
ענתה שכל צבע שהילדים ירצו להוסיף יתקבל בברכה. שהיא רק מתחילה משהו. ובאמת, ילד אחד הוסיף כתום ושני
|
1