|
מכתב למערכת מתוך מכתבים לעיתון "העיר" יום שישי 18.7.2002 בעקבות "לימור היקרה", מאת אילת ברעם, 20.6.2002 כי בתור בת 15, השרויה עמוק בתוך המערכת הכושלת הזו, קראתי בתמיהה את מכתבה קורע הלב של אילת ברעם לשרת החינוך לימור לבנת, שבו היא טוענת שהרע במערכת זו הוא חוסר המשמעת האופף אותה, וכדוגמא היא מציגה את הקורסים המזורזים בצבא שמעבירים ל"בדיוק אותו דור הרבה מאד חומר ברמה סבירה במסגרת קורסים קצרים למדי," כשהיא מבהירה כי "ההבדל היחיד בין המסגרות הוא ברמת המשמעת." ובעוד המסקנה של ברעם היא שהמערכת זקוקה לעוד "משמעת", משמע, אלימות, כוחניות והתנשאות, אני באה לטעון את ההפך. כרגע מערכת החינוך באה בדמות מוסד מכוער ומרובע, אשר יוצא באופן מוחלט נגד האינדיבידואליסט החושב, המבקר, השואל, היוזם, המפקפק, המבקר ובעל כושר השיפוט, המוסר והערכים. מערכת החינוך שואפת למין פרופיל מאד נדיר של תלמיד אשר דרך השגת המידע היחידה שזמינה לו היא בית הספר. תלמיד זה אינו קיים יותר. הנאיביות שאליה שואפים חיילי משרד החינוך פשוט אינה בנמצא בימינו, ימים בהם כמות בלתי מבוטלת של אינפורמציה מועברת אלינו על ידי ערוצי תקשורת הזמינים לרוב התלמידים, כמו הטלויזיה והאינטרנט. החומר הנלמד בבית הספר פשוט לא רלוונטי לחיי התלמיד, כולל התלמיד ה"חלש" כדברי ברעם, אשר ברוב המקרים, קשה הבנה ככל שיהיה, גם הוא נחשף לחומר הנלמד בדרכים חלופיות, בטח ובטח יותר רלוונטיות עבורו. מלבד תחושת ההימצאות במערכת מיושנת ומרובעת, המלווה את התלמיד המודרני, התלמיד הפחות קונפורמיסט נוטה לחוש מדוכא ועצור. המערכת מדכאת את התלמיד האינדיבידואליסט, כשהיא מלמדת אותו בשיטתיות לא לשאול שאלות, לא להתמרד, לא לבקר ולא להפריע לסדר הקבוע מראש של המכונה. האלימות במערכת מתבטאת באיומים, אשר לבד מן הנזק המורלי שהם גורמים, נוצרת למוסד תדמית אף יותר (אם זה אפשרי) נלעגת ונבערת בעיני התלמיד, כי שני הצדדים יודעים היטב שאין שחר לאיומים אלה ושהמוסד הזה אובד עצות. מערכת של לימוד חייבת להיבנות על בסיס של כבוד הדדי והערכה, אך לצערי, אין דבר רחוק יותר מן המציאות. וכיצד ניתן לדרוש מילד אשר מהרגע הראשון במערכת מבין כי הוא עצמו לא מקבל את הכבוד, ההערכה והיחס הראוי לבן אנוש למרות גילו, ומבין כי החייל, הידוע גם בשם "מורה", עומד בעמדת כוח מתנשאת וכוחנית, ואותו עליו להעריך ולכבד? באמתחת ה"מורה" היכולת לשלוט בעתידו בהינף שרביטו השבור. כמו כן מגלה העולל בשלב כה מוקדם בחייו כי הקוסם הזה, עם השרביט, הוא חייל במערכת קורסת אשר מתעקש לשמור על אידיאלים די מנותקים מקרקע יציבה, הגורסים כי הוא בא "לחנך", להאכיל מוחות צעירים ותמימי דעת בידע הבא להעשירם ולחנכם בדרך הישר. אידיאלים אלה אינם מציאותיים. דמות המורה היא דמות נלעגת בעינינו מהרגע הראשון. אלימות ושימוש בכוח לדיכוי רעיונות מקוריים אינם הדרך להשגת כבוד, וגם התלמיד הסקרן והאינטליגנט ביותר יעדיף לעתים פשוט לא ללמוד את החומר המשתייך אוטומטית לשיטת הלימוד, רק כדי לא להקשיב להתנשאות המרתיעה והמרתיחה הזו שמתרחשת בכיתה. ההנחה הבסיסית היא שילד מוכרח ללמוד, אחרת הוא פשוט לא יעשה זאת. זוהי הנחה מוטעית. היא גורמת למלחמת הכוחות הבלתי נגמרת בין המורה לתלמיד. מלחמה זו היא מה שברעם מתייחסת אליו כאל "משמעת". עוד משמעת תיצור עוד חיילים עתידיים במערכת מיושנת, שלא חושבים בשביל עצמם, מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא לימד אותם לעשות זאת. משמע, היא תגרום לתלמידים הקונפורמיסטיים, או כפי שברעם מכנה אותם ה"טובים", לפרוח ולהצליח, ולתלמידים הביקורתיים, או פשוט אלה שיש להם פחות "משמעת", או שמא הפחות מאולפים, לנשור בשוליים ולהיהפך לחלק מן הסטטיסטיקה העלובה של כמות הנושרים ממערכת זו. הדרך לתיקון המצב, חוץ משדרוג הרמה הבינונית ומטה של המחנכים בישראל כיום, כוללת גם את שינוי החומר הנלמד. ברעם טוענת כי אחת הבעיות כיום במערכת החינוך היא בחוסר הרלבנטיות שלו. לטעמי זאת בעיה שולית. הבעיה המרכזית היא המקצועות הנלמדים. מספר המקצועות המדעיים גבוה הרבה יותר ממספר המקצועות ההומניים. הדגש ששמה המערכת על פיתוח הכישורים ההומניים נמוך עד לא קיים. אם אין לך ראש לוגי ואינך מצליח במקצועות הריאליים, אתה נחשב כישלון. לתלמיד "רע". ליחס זה יש השלכות רבות גם על הדימוי העצמי של התלמידים הפחות ריאליים, ונוטע בהם פחד מכישלון ומיחס מזלזל מצד החברה. הקיטלוג הזה של תלמיד "טוב" ותלמיד "רע" הוא אבסורד מיותר ומקומם, ובלא משים נתנה ברעם ביטוי לכך בכתבתה. ציונים גרועים במקצועות הריאליים יכולים לנבוע ממספר רב של סיבות, ובהתעלמות מהן מנציחה המערכת גישה של התעלמות מעציבה מהאינדיבידואל. המערכת מתייחסת רק לציוני התלמיד, מה שמחנך ילדים מהרגע הראשון לתחרותיות, להתנשאות ולהתחשבות בהישגים בלבד. אני מוכנה לקבל את העובדה שלא כל הלומדים במערכת החינוך מוצאים את החוויה לבלתי נסבלת לחלוטין. אני מודעת לכך שרוב התלמידים במערכת - כושלת ככל שתהיה - לא יוצאים מופסדים. אך אחוז הילדים שכן יוצא מופסד, ואחוז זה אינו קטן, נשאר במערכת מן הסיבה הפשוטה שאין אלטרנטיבה אחרת, או במקרה הפחות טוב מכיוון שהוא נושר בדרך. המערכת אינה מספקת אופציות לתלמידים אשר חורגים מהנורמה או שהיא פשוט אינה מתאימה להם. אסור לתת לתלמידים אלה להישאר בקצוות או לחיות עם הטראומה שנים אחרי סיום בית הספר, ואפילו להתמודד עם ההחלטה לשלוח את ילדיהם העתידיים לאותו מוסד אשר גרם להם נזק כה רב. על המערכת להיפתח לסוגי כישורים ויכולות אחרים השונים מה"רגיל" ולתת ללומדים בה אופציות אחרות, לטפח שאיפות אחרות ולפתח כשרונות - גם אם אינם במקצועות מדעיים. אז, אולי החברה שבה אנו חיים תתחיל לקבל פרצוף שונה בתכלית. התלמיד ה"שונה", הלא מתאים לנורמה, הוא לאו דוקא ברמה נמוכה מהממוצע. החומר הנלמד בבית הספר פונה לרמה נמוכה מאד של תלמיד, שהיא הרמה הממוצעת. מסקאלה זו סובלים אלה אשר מתחת לממוצע באותה מידה כמו אלה שמעליו. מלבד היות החומר בלתי רלבנטי לחיי התלמיד ולעתים לא בתחום התעניינותו או התמחותו, הוא גורם תסכול לתלמיד אשר מוצא אותו מתחת לרמתו האינטלקטואלית, וכתוצאה מכך יעדיף לקבל את החומר הנלמד בדרכים אחרות, מבלי להיאלץ לספוג התייחסות פוגעת ומשפילה, או שוב, במקרה הפחות טוב, ימצא את עצמו נפלט מהמערכת כליל ומבזבז יכולתו רק בגלל דמותו הנלעגת של המוסד. אני מוכנה לקבל גם את העובדה שעם חלוף השנים, גם אלה שעליהם שנות בית הספר עברו כשנים קשות ואכזריות במיוחד נוטים לשכוח. בתור מי שבית הספר הוא מציאות יומיומית בשבילה, אני באה להזכיר ולעורר זכרונות עמומים. כי אסור לתת לטבח האנושיות הזה להימשך, ולכן כתבתה של ברעם כה הרגיזה וקוממה אותי, ואני שואלת: כיצד מי שחוותה את המערכת מבפנים והיתה עדה לדקויות ולפרטים הקטנים והעדינים ביותר יכולה להגיע למסקנות המופרכות אליהן הגיעה? אַת הסיבה לאטימות ולטימטום השוררים במערכת כיום. לכן, מורה, אם את רואה ילד שלא מקשיב לך בשיעור, אל תמהרי להעיף אותו מהכיתה או להתגרות בו מילולית. העיפי מבט מתחת לשולחן, אולי הוא קורא טולסטוי. ואולי כאי שתשאלי ממנו את הספר. מומלץ.
יעל דנון, בת 15
|