|
מכתב למערכת מתוך מכתבים למוסף מעריב "סופשבוע" יום שישי 14.9.2001 והם קראו. ועוד איך קראו. ילדים בכתה א' עושים בדרך כלל מה שהמורה אומרת להם.בייחוד כאשר הדבר פותח בפניהם אפשרות לשעשוע חדש. וכך חלפו להם כמעט שלושה חודשים שבהם מיום ליום, משעה לשעה, מדקה לדקה, ואפילו משניה לשניה - התכווצתי.. יותר ויותר. נמקתי. גם בלילות, בעת שאת חלומותי עטרה מורתי בדמות מכשפה עוטת שחורים ורכובה על מטאטא ירוק הנכנסת אל חדרי באישון לילה על מנת לשאת אותי אל משכן הרוע שממנו היא באה. הפכתי לילד קטן, מוכה נפשית, מצולק, בכיין, עצוב, שתקן. ואז, ממש על הסף, קצת לפני שנמוגתי לגמרי, הבינה אמי שמשהו לא בסדר, ולאחר שהצליחה לדלות ממני את הסיבה לאומללותי המתגברת והולכת, נקטה שיטה שהיתה מקובלת על אמהות גלותיות טובות, ותחת להתלונן על המורה, הלכה אליה על מנת לבקש את הסליחה שלי, בצירוף תשורה קטנה, שאותה אני זוכר עד היום - מד טמפרטורות לנוי בצורת סירת עץ ועליה דקל קוקוס ירוק כפות ובובת נערה שחומת עור בכובע קש צהוב. המורה גרפה אליה את המתנה, קבלה בבוז את תחינת הסליחה של אמי הטובה, חדלה לקרוא לי "קיר" וגם חדלה לקרוא לי בכלל.חברי לכיתה לא הפסיקו לקרוא לי "קיר" עד סוף אותה השנה. את כל חברי אלה הפסדתי לתמיד. הם לא שבו להיות חברי, לא בתיכון וגם לא בתנועת הנוער וגם לא בגיל הצבא. ובסוף אותה שנה עברתי לכתת א' אחרת. זהו. זה הסיפור שלי. זו המורה שלי שאי אפשר לשכוח. כמה חבל שלילדותי היפה והקסומה, אפופת ריחות הפרדסים וריח הים, חדר משב הרוח המצחין מצדה של המורה. מתי כספי שר על ילדותו השניה, אבל אין ממש ילדות שניה. יש אחת וראשונה. וצריך לשמור עליה מכל משמר. ח.ג. מורתי, אין לי מושג היכן את היום, האם את קוראת שורות אלה, האם את בכלל בחיים, אבל אני רוצה שתדעי - על הנזק שגרמת לי, על הנזק שגרמת לאמי, על השיעור המכוער לחיים שלימדת את חברי לכתה, שהיו זכים וטהורים כמוני, ושגם להם גרמת את אותו הנזק, רק במהופך. היום, בגיל 40, 34 שנים אחרי, מאושש, נשוי, אב לילדה מקסימה שעליה אגן תמיד מפני מכשפות מסוגך, פסיכולוג בהשכלתי ואיש תקשורת במקצועי, איני שוכח, איני סולח. בכל האמור לגבייך נותרתי אותו ילד בן שש, חסר אונים, כואב ופגוע. היום, בגיל 40, מסתובב לו בעולם ילד בן שש ששונא אותך מאד.
רובי שטיינברג, גן-שורק
     Graphics created by School Icons |