הזמן מאת: מוישיק לרנר הדיון שאנחנו עורכים עכשיו על הצוות: אופיו, דרכי עבודתו, קשרי העבודה בתוכו, ארגונו, מחויבותו, תנאי העסקתו וכו', מוביל אותי לדיון אחר הקשור אליו - דיון בזמן. מה משמעותו והשפעתו החינוכית של הזמן בבתי הספר? האם ההנחות המעצבות את הזמן כגורם מארגן בחינוך נכונות? (גורם מארגן: גורם המשפיע על ארגון הלימודים בבית הספר, הזמן הוא הגורם המארגן החשוב ביותר בחינוך. חשוב יותר מאשר הסכמי שכר, הקשרים החיצוניים, אפילו יותר חשוב מדרישות להישגים - בחינות הבגרות, שהשפעתן על ארגון הלימודים בתיכון היא מכרעת). מדוע לכל הילדים אותו לוח זמנים? הרי ברור שיש הרבה ילדים שפרקי הזמן המקובלים אינם מתאימים להם. אותם ילדים שאינם מוצאים מנוח בכתות ומוגדרים כ - ADHD ושיכול להיות שהם פשוט צריכים פרקי זמן אחרים לריכוז ולמידה. האם ילד בן שש יכול להתרכז בבת אחת למשך 45 דקות או ברציפות 90 דקות ? הרי מחקרים מראים שבגילים האלה זמן הריכוז היעיל של הילדים הוא פחות מרבע שעה. מה הקשר בין השעון הביולוגי של האדם לזמן הלימודים? מדוע עלינו להתייחס לזמן בלמידה בצורה המערבית הרואה לימוד כתהליך העברת אינפורמציה? לעומת ראיית הזן (Zen) הרואה לימוד כתהליך ארוך של אימון, תרגול, חשיבה והתנסות המביאים באופן שאינו ברור לשכל לידיעה. החשיבה המערבית גורסת פרקי זמן ידועים ואחידים לכל, ואילו החשיבה המזרחית אינה מכניסה את הזמן הנמדד והמוקצב כאמת מידה. בעצם התחלתי לחשוב על כך מתוך נסיון לבדוק את תקציב בית הספר שלנו. כל החישובים בנויים על ש"ש - שעה שבועית. כך עובד משרד החינוך (יש לו בערך 3 מליון ש"ש) וכך עובדים בתי הספר. בבית הספר בכפר-סבא יש להם בערך 2.7 ש"ש לכל תלמיד (כולל תשלומי ההורים), בבית הספר הממלכתי במגדל העמק יש לכל ילד בערך 3 ש"ש (ללא שום תשלום הורים), ובכפר-קרע 1.1 לכל תלמיד. אז התחלתי לבנות תקציב הבנוי על ש"ש, וממנו הסקתי מסקנות על תשלומי הורים רצויים. אבל אחרי שקבלתי תמונת מצב, חזרתי בי וחשבתי שכדאי לבחון את המודל מהתחלה: מדוע הש"ש היא הבסיס לתכנון בית הספר שלנו? אולי נמצא דבר יותר טוב? וודאי שנוח מאד לפעול לפי סטנדרד קבוע ומוכר לכולם, אבל שמנו לב שאנשים אינם בנויים לפי סטנדרטים, אולי התייחסות אחרת לשאלת הזמן בבית הספר תניב פרי הילולים. זמן מובנה ומסודר תורם לעיצוב תפיסת עולם מסודרת אצל ילדים. אי אפשר לוותר על התייחסות לזמן, רק כדאי לבדוק מהי ההתייחסות. הזמן כמסגרת המבנה את עולמו של הילד יכול להיות מנוהל נכון בדרכים אחרות מהדרך הקונבנציונלית. העלאת שאלת הזמן לא מכוונת לביטול שעונים ולביטול ההתייחסות לזמן, אלא לברר האם אין אנו עבדיו של השעון ושל הנחות בירוקרטיות שאינן נובעות מרעיונות ותובנות חינוכיות, אלא משיקולים אחרים. היש יחידת זמן (שיעור) בסיסית מתאימה לכל גיל ? ההבדלים בין יכולות הריכוז של ילדים בגילים שונים גדולים דיים כדי להצדיק אורך שיעור שונה בכל גיל. הכוונה היא לשיעורים מקובלים, פרונטליים או אחרים, בהם מלמדים קריאה, כתיבה חשבון וכו'. לפי הוראות מנכ"ל משרד החינוך בנוי יום הלימודים מחמישה או ששה פרקי זמן של 45 או 50 דקות כאשר שני פרקי הזמן הראשונים מחוברים ללא הפסקה, ובין האחרים הפסקות של 10 או 15 דקות. על אף הבדלי הריכוז הגדולים בין כתה א' לכתה ו' שעון אחד מצלצל לכולם. הדבר מתבטא בהספק לאורך השנים: כמות החומר הנלמד בבית ספר רגיל בשש שנותיו הראשונות אינה גדולה, ההסבר העיקרי לכך לדעתי - אמנם התלמידים למדו בשש שנים 7,000 שעות בערך, אבל הם התרכזו רק חלק קטן מזמן זה. מהו אורכו של "שיעור מתאים" לכל גיל? כדאי לחפש מחקרים שבדקו זאת. האם לתחומי הדעת (מקצועות) יש זמני למידה מתאימים? מורים יודעים שלמקצוע אותו הם מלמדים יש "אופי" משלו, פילוסופים של החינוך הגדירו זאת "מבנה הדעת של הדיסציפלינה". האם האופי המיוחד הזה דורש זמן מיוחד כדי ללמוד אותו? האם שיעור רגיל בלשון דורש יותר או פחות זמן משיעור רגיל בביולוגיה? מורה לקולנוע אומר ששיעור שגרתי שלו חייב להיות לפחות של שעה וחצי: צריך פתיחה לשיעור, הקרנת קטעים, דיון עליהם וסיכום. פגישות בית המדרש "אלול" הן של שלוש וחצי שעות: חצי שעה הקדמה, שעתיים דיון בקבוצות קטנות (חברותות) ושעה לסיכום (אסיף). מורים לומדים ב"אלול" בשיטה זאת והם מלאי התלהבות ממנה, אבל בבית הספר אין להם אפשרות ליישם אותה. נראה לי שסביר לומר שלמקצועות שונים יש צורך בזמנים שונים להוראה. כמובן שכל מקצוע ניתן ללמד בשיטות שונות שדורשות גם הן זמנים שונים, כך ששילוב של המקצוע והמתודה הנכונה ללמדו נותנים בהחלט דרישות זמן שונות לכל מקצוע. המחקר טוען שהיחס בין כושר הלימוד של תלמיד מהיר לאיטי יכול להיות עד פי שש, איך הדבר יבוא לידי ביטוי? ראשית חשוב שתהיה לנו הכרה בכך שילדים שונים האחד מן השני במהירות הלמידה שלהם. אבל מי שזוכר את ריבוי האינטליגנציות של גארדנר יכול להסיק מכך שהשוני אינה דומה בכל תחום. זאת אומרת שילד יכול ללמוד מהר בקבוצת המקצועות של האינטליגנציה הלוגית, ויהיה איטי במקצועות של האינטליגנציה המרחבית. כיוון שבמערכת החינוך שלנו מולכת האינטליגנציה הלוגית, אנחנו ממהרים לתייג ילד שאינו קולט במהירות מתמטיקה כילד איטי בכלל. מה לעשות בכתה, או קבוצה, הלומדת ביחד שיעור ויש בתוכה תלמידים שלהם מהירויות למידה שונות? בבית ספר רגיל פותרים את הבעיה על ידי יצירת הקבצות, או שהמורה אינה מתייחסת לשונות, והיא תלמד במהירות המתאימה רק לחלק מהתלמידים והאחרים יסבלו. בבתי ספר מדברים על "הוראה מותאמת" או "הוראה דיפרנציאלית" כפתרון לבעיה, אך האמת שכמעט ואין מורה היכולה לממש את הרעיון במלואו או בחלקו, ובפועל כל ילד לומד בקצב שלו. בבתי ספר דמוקרטיים יש פתרון חלקי בדמות מרכזי למידה בהם כל אחד לומד בקצב שלו. כמו כן כל תלמיד בוחר את תוכנית הלימודים שלו לפי הקצב והזמן שלו. האם זה פתרון מספיק? זה וודאי טוב יותר מהרגיל, אבל יש מקום לשיפור. סטנדרטיזציה נוספת התלויה בזמן הן הבחינות. ללא ספק ילדים איטיים נפגעים מכך. הם אולי יודעים את החומר היטב, אלא שהם איטיים בכתיבה. זאת סיבה נוספת מדוע הבחינות הן צורת הערכה פחות טובה מאחרות. מה עם הזמן הנהדר של הרהורים שמבוגרים נוטלים לעצמם? זמן לא מובנה ולא מתוכנן. ילדים לא מהרהרים? מומלץ לקרוא ספר קטן ונפלא של יעקב ברונובסקי (יהודי ליטאי שהיה פרופסור לביולוגיה והמומחה הגדול בזמנו ליצירתו של המשורר, הצייר והמיסטיקן האנגלי ויליאם בלייק) שנקרא: "מקורות הידיעה והדמיון" בהוצאת עם-עובד. הוא נותן מקום מרכזי לתהליכי חשיבה לא מובנים ולא מודעים המביאים את החושב למקומות מיוחדים ועמוקים במיוחד. כל אחד מכיר את הרגע הנפלא בו התבררה לו אמת גדולה מתוך התבוננות בשקיעה או בסערת ברקים. רגע שנוצר ללא הבניה של זמן. אי אפשר לתכנן רגעים כאלה, כך גם קשה לתכנן זמנים מיוחדים ליצירתיות. נכון שלא צריך להגזים בכך ולהשאיר את היום ללא תכנון זמן, אבל יש תחומי דעת שצריכים זמן אחר: פחות מוגדר ויותר חופשי. גם כאן יש לחינוך הדמוקרטי מעלות: יש ילדים שמבלים ימים שלמים בנגריה, בסדנת הצייר, באולפן המוסיקה או הקולנוע, או במשחק כדורגל. אבל חשוב גם לחפש את אותם ילדים שהולכים לאיטם בחצר ובועטים בענף קטן תוך חשיבה על משהו אחר, קורה משהו אצלם שאי אפשר לבטל אותו. האם יש "זמן איכות" של מורה עם תלמיד? ברוב בתי הספר לומדים שלושים ילדים בכתה שלושים שעות בשבוע. אולי כדאי שכל ילד יקבל שיעור פרטי של שעה אחת, וביתר ה - 29 השעות יהיה חופשי? אולי כדאי משהו באמצע? יש חוקרים שמתייחסים הרבה למדד "זמן מורה/תלמיד"; הם מגלים שמורה מתייחס לתלמיד בממוצע חצי דקה בשיעור, שבזמן שיעור נשאלות בכתה בערך 180 שאלות - 150 על ידי המורה ושלושים על ידי התלמידים, ולעתים ימים עוברים וחלק מהתלמידים לא מקבלים תשומת לב אישית מהמורה. מה המשמעות של תשומת הלב האישית במסגרת הכתה? האם אין צורך בהגדרת זמן אישי בו מורה נפגש עם תלמיד? יש ילדים שבאים עם מטען כבד וקשה מהבית והם זקוקים להרבה זמן בו מורה חמה ורגישה תקל עליהם מקצת הכאב, ויש ילדים שאימותיהם עזרו להם ליצור עולם יציב ובטוח ממנו הם יכולים לטפס לכל מקום. זמן "איכות" כזה יכול לתת מענה לשאלות רבות, לשפר את ההערכה, את הבנת המורה את הילד, את האמון שהילד רוחש למורה ועוד. רק שזמן כזה מייקר את בית הספר, שעות הוראה כאלה נתפסות במשרד החינוך כפינוק שאי אפשר לתת. אולי כדאי להתייחס לזמן אחרת? א. מדוע אחידות של הזמן? הזמן האחיד בבית הספר מצטרף לתכנים האחידים, ההערכה האחידה ועוד סטנדרטים אחידים לכל הילדים, כאשר הילדים שונים האחד מהשני באופן ששם ללעג את המחשבה שזמן אחיד הוא חלוקה צודקת של משאבים. החינוך המיוחד הבין זאת ויצר דפוסים אחרים; ילדה אמריקאית חרשת תבעה את המדינה בטענה שזכותה כמו כל ילד ללמוד מוסיקה, ללא קשר לעלות ולזמן. היא זכתה. השעה השבועית היא צורת חשיבה האופיינית לממשלה: צורת תכנון המבוססת על הקצאת משאבים ולא על מטרות והשגתן. את מדידת ההקצאה אין בעיה לעשות - היא נעשית בעת ההקצאה. כך שמאפשר לאנשי משרד החינוך להתבטא כך: "אנחנו נותנים לתוכניות העשרה, לחינוך מיוחד, לכישורי חיים, להכשרת מורים, וכו' וכו'". בימיה הראשונים של השרה החדשה במשרד התפרסם הדין וחשבון הבינלאומי על הישגי תלמידים במתמטיקה ואוריינות, במתמטיקה ישראל נסוגה לבין מדינות העולם השלישי (וגם שם היא לא ראשונה), שרת החינוך הורתה שכל ילד בישראל ילמד שש שעות שבועיות מתמטיקה. האם תוספת שעות באמת תשנה? תגובתה היא התגובה האופיינית לממסד שכל חשיבתו מבוססת על תקציב שמתורגם לשעות שבועיות, ושכל יתר האחריות היא על מישהו אחר. ב. אולי הגורם המארגן יהיה אחר? למשל: הגורם המארגן יכול להיות התכנים. נבנה סדנה העוסקת בנושא כללי - עדיף בצורה רב-תחומית, בתוכנית השנתית נקבע יום להתחלת הסדנא ומספר ימים מכסימלי שהיא יכולה להימשך, כך תיבנה השנה מפרקים של סדנאות שיכולות להיות במשך היום ואולי הלילה (בחדרה היה מקובל לימוד לילי) לפי תכנון של קבוצה שלקחה על עצמה להכין את הסדנא (כוללת ילדים והורים). תכנון לפי מטרות: תלמידים בודדים, מורים בודדים, קבוצות כאלה ואחרות מציגות מטרות. המטרות אינן חייבות להיות מוגדרות בזמן, למשל: טיפול בקשישים ונכים, ניקוי סביבת בית הספר, בניית גן-משחקים חדש בבית הספר, וכו'. הנטיה הטבעית היא לארגן כל דבר בזמן, בסופו של דבר הכל מתרחש בזמן אבל אם נתחיל כל תכנון בהגדרות של זמן נהיה עבדיו. בבית המדרש הקלאסי למדו בצורה חופשית, אפשר לתאר מצב שיש מקום כזה בבית הספר שנאספים בו לפי החלטה מזדמנת ולומדים סיפור או רואים סרט שבאותו יום תלמיד הביא לבית הספר. מדוע לומדים בערך 200 ימים בשנה? אולי כדאי ללמוד 220 או 240 ימים בשנה? או אולי 180 או 160 ימים בשנה? במשך השנים תחומי וכמות הידע שמערכת החינוך רוצה להנחיל גדלה בצורה הנדסית, אך הזמן המוקדש לכך לא השתנה. בתשובה למצב בתי הספר מדברים על לימוד מיומנויות למידה, על הלומד העצמאי ועל חוסר היכולת לעמוד בהתפוצצות הידע. אבל רואים איך כמות התכנים האפשריים הולכת וגדלה, ואת ההורים שחושבים שכדאי ללמוד אותם. יש גם יותר אפשרויות לפעילויות חברתיות, יש צורך ביותר זמן גם לפרוייקטים חברתיים וכו'. בקיצור, מדוע לומדים 200 ימים מתוך 365? האם זה בגלל כוחם של ארגוני המורים? או אולי בגלל שלא אכפת לנו? בהנחה שבית הספר שאנו חולמים עליו יהיה שונה מאד מהמוכר, אין סיבה מדוע לא יהיה שונה גם מספר ימי הלימוד. למשל: מדוע שלא יהיה מחנה קיץ כל שנה - במסגרת בית הספר. הרי המורים שלנו יהיו כאלה שהתלמידים ישמחו לפגוש גם בקיץ. מדוע שלא ניסע כולנו ליוון בחופשת הסוכות? מדוע שלא נצא למחנה עבודה ביחד? אולי קורס בהשטת יכטות לתלמידי כתות יא'? בקיצור: בית הספר יכול להיות משהו אחר שפועל זמן רב יותר ו גורם הנאה רבה יותר. אבל בית הספר יכול להיות גם קצר יותר, אם יש תלמידים שמתאים להם זמן קצר יותר מסיבות הנראות לעין. כשהייתי תלמיד תיכון אבי "גייס" אותי לעבודה במשק כל הקיץ, עבודה זאת נמשכה גם בספטמבר. אבי - מתוך ראיית צרכי המשק - השאיר אותי בעבודה עד שהסתיימה. אני לא יודע אם זה היה מוצדק, אהבתי מאד את בית הספר התיכון, שם הכרתי את אילנה. יכול להיות שיהיה לנו בית ספר כזה ששאלת אורך שנת הלימודים לא תעלה כלל. והמורים, מה אתם? גם המורים הם אנשים השונים זה מזה בקצב שלהם, למה אנחנו מפילים עליהם את אותו הזמן? כדאי לשמוע גם מהם את היחס שלהם לזמן. המורה הרגיל מקבל את תפיסת הזמן של הש"ש כגזירה משמיים, אבל אולי יש מודל אחר בו יהיה למורים נוח יותר והם יהיו מורים יותר טובים? אז מה עושים? ראשית: מתכננים את בית הספר תוך חשדנות למודל הזמן המקובל, ובודקים את המטרות החינוכיות במציאות שלנו. תוכנית הלימודים יכולה להיות שונה מהטבלאות המקובלות בהן בצד ימין בשעות ולמעלה הימים. תכנון שנת הלימודים צריך להיות מבוסס על המטרות החינוכיות שלנו קודם כל ורק אחר כך על הזמן. שנית: מנסים להתאים את התוכנית לצרכי הזמן של הילדים; תוכנית לימודים אישית בה הזמן מתאים לכל אחד עד כמה שניתן. נניח שאנו מוצאים ילד שאוהב להעמיק ולחזור שוב על לימוד מסוים, מדוע שלא נתמוך בו? מדוע כל הילדים ילמדו קרוא וכתוב בגיל שש? בצרפת ושבדיה לומדים בגיל שבע, והבנות שלי ידעו לבד בגיל חמש. שלישית: משרת המורה לא תהיה בנויה על שעות. מורה הבא לבית הספר בא למשהו יותר כולל ומקיף מאשר שעות הוראה ספורות. אפשר לבנות אותה על ימי עבודה שבתוכם מתנהל לימוד בו פרקי השמן ארוכים וקצרים ונקבעו לפי התכנים והמתודות שבהם הוא עוסק. המורה ישלב בימי העבודה שלו את ההשתלמויות והלמידה הרבים שהוא חייב ללמוד כדי להיות מורה ראוי (מחקר אמריקאי מדבר על 50 ימים בשנה), תשולב ביום הזה גם הכנת השיעורים והפרוייקטים שלקח על עצמו, הפעילות הדמוקרטית הדורשת זמן רב: ישיבות פרלמנט וועדות, פגישות עם ילדים והורים, וכו'. נכון שבסופו של דבר למורה יהיה לוח זמנים, הוא ידע שביום ראשון יש לו שיחת בוקר, אחר כך שלוש שעות סדנא, אחריהן פגישות עם תלמידים, ובסוף היום למידת עמיתים. יום שני נפתח בוועדות (בזמן וועדות ופרלמנט אין שיעורים אחרים) ואחריהן הפרוייקט השנתי המשתנה של עבודה קהילתית. ביום שלישי הוא נמצא במרכז מדעים ויש לו סדרת ניסויים עם שלושה תלמידים ואחר כך הוא פנוי שלוש שעות לשאלות תלמידים במדעים. תוכנית זאת תבטא את הצרכים של התלמידים כפי שהובאו בפניו. המורה לאומנות פלסטית פשוט נמצא ארבעה ימים בסדנא שלו ועובד עם כל מי שבא, יש לו שיחות עם תלמידים ויום סדנא בין-תחומית יחד עם ילדים מבית ספר אחר, וכו' וכו'. הכל בנוי לפי הרעיונות החינוכיים. אוקטובר 2001

Graphics created by School Icons