דייג מתוך הספר "סוף סוף חופשי" מאת דניאל גרינברג תרגום מאנגלית: דוד רובנר כל שנה, בתחילת יוני, היה בא ג´ון לבית-הספר לשוחח איתי על בנו. ג´ון היה אדם אדיב ואינטליגנטי, אשר תמך בחום בבנו דן, תלמיד בבית-ספרנו. אולם ג´ון היה גם מודאג. אומנם רק במקצת. אם כי מספיק כדי לבוא כל שנה ולקבל מחדש בטחון. וכך התנהלה השיחה: ג´ון: "אני מכיר את הפילוסופיה של בית-הספר, ואני מבין אותה. אבל עלי לשוחח איתך, אני מודאג". אני: "מה הבעיה?" (כמובן שאני יודע מהי. שנינו יודעים. זה מין פולחן, כי כל שנה מזה חמש שנים רצופות, שנינו אומרים את אותו הדבר). ג´ון: "מה שדן עושה בבית-הספר כל היום, זה לדוג". אני: "מה הבעיה?". ג´ון: "כל היום, כל יום, סתיו, חורף, אביב. כל מה שהוא עושה זה לדוג." אני מביט בו ומחכה למשפט הבא. זה יהיה רמז בשבילי. ג´ון: "אני מודאג מכך שהוא לא ילמד דבר. הוא ימצא את עצמו מבוגר ולא יידע דבר. בנקודה זו היה מגיע תור הנאום הקטן שלי, שזה מה שבעצם הוא היה בא לשמוע. זה בסדר, הייתי מתחיל. דן למד המון. ראשית כל, הוא הפך להיות דייג מומחה. הוא יודע יותר על דגים -- על המינים שלהם, אזורי המחיה, התנהגותם, הביולוגיה שלהם, האהבות והשנאות שלהם -- מכל אחד אחר שאני מכיר, בוודאי שיותר מכל אחד אחר בגילו. אולי הוא יהיה דייג גדול. אולי הוא יחבר, כשהוא יגדל, את "המדריך השלם לדייג באמצעות חכה". כאשר הייתי מגיע לחלק הזה של תפקידי ב"משחק", היה לג´ון לא נוח במקצת. סנוב הוא לא היה. אולם התמונה של בנו כסמכות מובילה בענף הדייג איכשהו לא הייתה אמינה בעיניו. אני המשכתי, בחימום לקראת הנושא שלי. בעיקר, הייתי אומר, דן למד דברים אחרים: הוא למד לאחוז בנושא מסוים ולא להרפות. הוא למד להעריך את החופש לעסוק בדברים המעניינים אותו באמת במידת האינטנסיביות שהוא רוצה ולאן שיובילו אותו. והוא למד כיצד להיות מאושר. למעשה, דן היה הילד המאושר ביותר בבית-הספר. פניו חייכו תמיד; וכך גם ליבו. כולם, צעירים ומבוגרים, בנים ובנות, אהבו-אותו. עכשיו הגיעו דברי לסיומם: "איש אינו יכול לקחת את הדברים האלה ממנו", אמרתי. "ביום מן הימים, אם הוא יאבד עניין בדייג, הוא ישקיע את אותו המאמץ בעיסוק אחר כלשהו. אל דאגה". ג´ון היה קם מכיסאו, היה מודה לי בחום והיה הולך. עד השנה הבאה. דון אשתו מעולם לא הייתה באה איתו. היא הייתה מרוצה מסדברי ואלי, כי היה לה בן אשר הקרין שמחה. ואז, הגיעה שנה שג´ון לא הופיע לשיחתנו. דן הפסיק לדוג. בגיל חמש-עשרה, הוא התאהב במחשבים. בגיל שש-עשרה, הוא עבד כאיש שרות מומחה בחברה מקומית. בגיל שבע-עשרה, הוא הקים עם עוד שני חברים חברה מצליחה במכירה ומתן שרות של מחשבים. בגיל שמונה-עשרה הוא סיים את בית-הספר והמשיך ללמוד מחשבים באוניברסיטה. הוא חסך מספיק כסף למימון שכר-הלימוד והוצאותיו. במשך שנות לימודיו באוניברסיטה הוא עבד כמומחה בכיר בחברת המחשבים הוניוול (Honeywell). דן מעולם לא שכח את אשר למד בשנות הדייג הרבות שלו. אנשים רבים כתבו ספרים על פלאי הדייג ויופיו. אנחנו ראינו זאת בעצמנו בבית-הספר. ילדים אוהבים לדוג. זה גורם להרפיה ומהווה אתגר. בחוץ -- בגשם או בשמש. עומדים על גדת אגם-הטחנה הקטן של בית-הספר, מוקפים בעצים המרשרשים, בבנייני הגרניט הרך והאפור, וזרם המים מתחת לסכר של טחנת הקמח. רוב הילדים שדגים, רואים את היופי. כולם חשים בו. דייג הוא עיסוק חברתי. הם דגים עם חברים, או לומדים מהמבוגרים מהם. כל שנה אנחנו רואים דור חדש של בני חמש ושש הנאבקים עם עיסוקם החדש. דייג יכול להיות גם בלתי-חברתי. הינך יכול לדוג לבד אם הינך רוצה בכך. איש לא יטריד אותך. זה החוק. לעיתים מישהו ייצא לבדו עם הסליל והחכה למשך היום רק כדי להיות לבד, להרהר, להגות. דייג, בדרכו השקטה, הוא חלק חשוב מחיי בית-הספר. לעיתים אני מתפלא כמה מזל היה לנו שמצאנו עבור בית-הספר מקום עם אגם. הניסיון שלי עם דן וג´ון היה בימיו הראשונים של בית-הספר. זה הביא אותי לחשוב על בית-הספר ומשמעותו. לכן הייתי לגמרי נינוח כאשר בני הצעיר ביותר התחיל לדוג כל היום. הייתה לי תחושה של דבר מוכר (deja vue). וידעתי, שהוא יודע מה שהוא עושה. דניאל גרינברג היה בין מייסדי בית הספר הדמוקרטי סאדברי-ואלי בשנת 1968 ומשמש כמנהלו מאז.

Graphics created by School Icons