מאת: מוישיק לרנר
(הופיע ב"סימן שאלה" - כתב העת של המכון לחינוך דמוקרטי)
|
כשעמד לצאת אחד מאותם תקופתונים של המכון, חשבתי לכתוב בו. ידעתי שאכתוב משהו "רציני" ו"משמעותי" שקרה לי בבית הספר, שסובב סביב השינויים שחלו בי
באותן שנים. לא ידעתי מה אכתוב, ובעיקר לא ידעתי איך אפתח. בוקר אחד נסעתי בשדות זכרון יעקב והאזנתי לרשת א' לתכנית בענייני תעסוקה. פסיכולוגית הסבירה
את חשיבות המימוש העצמי של העובדים בעבודה. את דבריה פתחה בסיפור חסידי: כשרבי זוסיא שכב על ערש דווי, ישבו סביבו תלמידיו וסעדוהו. ראו שהוא שקוע בעצב עמוק. כיוון שרבי זוסיא היה צדיק וחכם גדול היה ברור לתלמידיו שאין לו לחשוש מסיום חלק זה של חייו, הרי בשמיים מובטחים לו חיי גן עדן נצחיים. שאלו אותו לצערו. השיב רבי זוסיא: כשאבוא למשפט בשמיים, וישאלו: 'זוסיא, מדוע לא היית כמשה רבנו או כשמואל הנביא?', לזה יש לי תשובה פשוטה: איני במעלתם של משה ושמואל. אבל אם ישאלו: 'זוסיא, מדוע לא היית אתה עצמך?'. לזה אין לי תשובה. הסיפור הקטן הזה (שלקוח מתוך ספרו של בובר "האור הגנוז") הסביר לי את השינויים שחלו בי בימי בבית הספר הדמוקרטי. שש-עשרה שנים עבדתי את אדמת הגבעות של זכרון-יעקב, בין עצי המשמש ובין שורות הגפנים נשאלו השאלות הקשות של ימי בחרותי. בכוונה אני כותב זאת באופן דרמטי. באותם ימים לא חשתי שהענין כל כך קשה, אבל כיום, כשאני מביט אחורה מפרספקטיבה של זמן, התקופה השקטה ההיא נתפסת אצלי כאירוע דרמטי מאד. הדרמטי בה הוא הקונפליקט המודחק. כל מי שלומד תיאטרון יודע שאין דרמה ללא קונפליקט, ובכן - היה קונפליקט, והוא תפח לאט לאט עד שהפך לתוכן החשוב של חיי. הייתי כבן ארבעים שנה, הגיל המתאים לחשבון נפש, והרגשתי שדברים אמיתיים שממתינים בתוכי כבר שנים מבקשים לפרוץ החוצה. אולי הם המתינו כבר שנים מספר להזדמנות מתאימה כדי להופיע. או אולי אותם דברים היו צריכים את הזמן שלהם, כדי להבשיל, ללא תלות בנסיבות. כך או כך, הנסיבות היו מתאימות והעת הגיעה. ואיך זה מתקשר לבית ספרנו? אני כבר מספר. הרבה דברים מפתיעים ראיתי בחדרה, כמו כל מבקר. המפתיע מכולם, החופש. בעיקר החופש של התלמידים. כשהסבירו לי את הרעיון, שהחופש מביא לאחריות, ושהיכולת לבחור מביאה להחלטות טובות יותר, הבנתי זאת. אך כשראיתי זאת בעיני, זה התחיל להשפיע יותר ויותר גם על החלטותי שלי. ראיתי איך התלמידים מחליטים החלטות שדוחות הצידה את השיקולים הזרים, כמו "לא נעים לי מהמורה", "מה יגידו בבית", או "צריך שיהיה לי ממוצע כמו לפלוני". נכון שהשיקולים האלה לא נעלמו, אבל הם פחות כבדי משקל מאשר בית ספר רגיל. גם החופש של המורה השפיע עלי מאד. יכולתי לעשות כמעט כל מה שעולה על רוחי, לא כפו עלי שום דבר, וככל שעשיתי מה שרוחי העלתה כך היה לי יותר טוב. בעצם נכנסתי למצבו של התלמיד בבית הספר הדמוקרטי. הייתי אחראי לשיעור שלי, ורק בי היתה תלויה איכותו. ומתוך החופש והאחריות החדשה הזו עברתי תהליך של התבגרות כמו שעוברים הרבה תלמידים. הבנתי שניהול חיי יכול להיות תלוי בי, אני הוא זה שקובע סדרי עדיפויות וקדימויות בחיי, ולפי זה תהיה גם הנאתי וסיפוקי מחיי. מתוך עולם של סדר שנקבע לפי עונות השנה וצרכים של עבודה, ראיתי שאפשר לתת משקל גדול יותר לצרכים האישיים שלי. נכון שיש לאמירה זאת גבולות, אך יש בתוך העולם המוגבל הזה מרחב מספיק לממש את הכוחות, החלומות והנטיות האישיות. וכך יכולתי להחליט החלטות ולשנות כיוון בחיי. נוכחתי שאני יכול לתת לעצמי יותר אפשרויות ולא לדאוג לציונים שאקבל מהסובבים אותי. הפרדוקס הקיומי שבית הספר הדמוקרטי פתר לי הוא: בני האדם מגלים שבסופו של דבר הם נושאים באחריות, אפילו אם הם מנסים לברוח ממנה ע'י בריחה מהחופש ולכן חשוב לדבוק בחופש ולהנות ממנו ומעצמנו. אמת חינוכית זאת יכולה להיטמע אצל בני אדם רק בתהליך אמיתי של קבלת חופש ואחריות. כל אחד מפנים זאת בדרך אחרת. אני באתי אל ההוראה בבית הספר בחיפושי אחרי הדבר הזה - ומצאתי אותו. |
Graphics created by School Icons