איך המרגש לשלוח את ילדך לבית ספר ¨פתוח¨? מאת מימסי סדובסקי, Sudbury Valley School במשך השנים, מצאנו כי להורים אשר בוחרים לשלוח את ילדיהם לבית הספר סדברי וואלי יש מעט מאוד במשותף. נראה כי אינם באים מאותו רקע סוציו-אקונומי. למעשה, נראה כי את רובם אי אפשר ¨לסווג¨ כלל, בהחלט בלתי אפשרי מהמידע המצומצם שאספנו עליהם. למרות זאת ברור שתמיד יש יותר הורים אשר נלחמים לשלם את שכר הלימוד הצנוע שלנו מאשר הורים אשר קל להם לשלם זאת. להורים אלו יש גם מגוון רחב ושונה של סטנדרטים בכל הנוגע לסוגי ההתנהגות המקובלים בבתיהם או כך לפחות הם וילדיהם מספרים לנו. לרוב מתגלה כי אלו הורים אשר באופן רגיל לא היו שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, כלומר, אלו אנשים אשר בדרך כלל מרגישים שלבתי ספר פרטיים יש ניחוח אליטיסטי סביבם, והם מוצאים את הריח הזה לא נעים. למרות זאת, המשותף להורים אצלנו הוא הרצון העז לעשות את הטוב ביותר עבור ילדיהם. אפילו שהם עשויים להיות אנשים אשר רק בודקים את התהליך של בתי ספר ציבוריים מכיוון שילדיהם לחצו על הנושא, הם אינם אנשים אשר מקבלים את הסטטוס קוו בגידול ילדים או בחינוך. כתבנו רבות על אשר קורה לילדים אשר התחנכו באופן מלא או חלקי בסדברי וואלי. מה שהפך לברור ביותר הוא שהוריהם גם הם בוחנים את חייהם שלהם בדרכים בהן כל תלמיד בסדברי וואלי נוקט במשך הזמן. זה כשלעצמו מספיק על מנת להבריח הורים רבים אשר אינם מוכנים לעמוד באתגר הזה. נראה שהמוכנות הזו להתנסות בבחינה מחודשת לעומק של חייהם שלהם היא אחת מן ההכללות אותן אנו יכולים לעשות על ההורים האינדיבידואליסטים שלנו. כך שניתן לומר שמישהו בחן את הפילוסופיה של סדברי וואלי, מרגיש כי הוא סומך על הסקרנות ועל שיקול הדעת של ילדו, ומחליט לרשום את הילד הזה. יש לקוות כי הרישום לבית הספר יסמל את סוף החרדה, שההחלטה לבטוח לחלוטין בשיקול הדעת של הילד תהיה הקלה עבור ההורה. וזו אכן הקלה. אבל גם לא. זה מה שהיה להורה של נער בשנתו השנייה בסדברי וואלי, לומר להורים האחרים באסיפה לא רשמית: עבור בנינו, בפילוסופיה של בית הספר היה כל כך הרבה היגיון שבואו לכאן נראה כטבע שני. עבורנו, בכל אופן, לומדים איטיים שכמונו, ההחלטה הייתה יותר פעולה מתוך אמונה מאשר מתוך היגיון. מעוצבים על ידי ערכי ההורים שלנו, הניסיון החינוכי שלנו והחשיבה השלטת היום, היה ברור שעל מנת להיות הורים ¨טובים¨ בסדברי וואלי עלינו לזנוח הרבה מהציפיות המושרשות עמוק בתוכנו באשר למה שעל החינוך להיות. היה עלינו לגעת במה שחשנו כי הוא חשוב באמת בכל הקשור לבית הספר, ולא להתייחס ליתר. תהליך זה של הכוונה מחדש לא היה קל, והעלה כמה רגעים מפחידים, וכן כמה משמחים ביותר. אני מבין שמבחינות רבות תקווה היא סתם הצד המודחק של הפחד. אנו מקווים שמשהו טוב יקרה, בזמן שאנו מפחדים שלא כך יהיה. יש ימים בהם המטבע מופנה כלפי מעלה, בימים אחרים הצד ההפוך מתגלה. זה תורם לנסיעה מרתקת ביותר ברכבת הרים רגשית, במיוחד היכן שזה נוגע לסדברי וואלי. אף אחד מאתנו לא חי בריק. לכולם יש חברים, קרובים, הורים, לפעמים ילדים אחרים, אשר חשים שלתת לתלמיד כל כך הרבה חופש כמוהו כאומר לילד שלאף אחד לא איכפת מה יקרה לו/לה. כמעט כולם נמצאים במקום עבודה או בשכונה אשר בה החלטות אמיצות כאלו מתקבלות כסימן לנטישת האחריות ההורית. ואותם אנשים בדיוק אשר מהססים להעביר ביקורת על כך שילד ינק עד גיל מאוחר מדי, או שהוכנס למעון יום מוקדם מדי, או שלא הכריחו אותו לישון בלילה, אין להם שום בעיה לבזבז זמן רב בהשמצת הפילוסופיה החינוכית אשר ההורים בסדברי וואלי מנסים לאמץ לעצמם בכל כוחם. זה מנחם חלקית. זה פותח הרבה פורומים של דיון. אבל חלקית זה גם אינו מנחם מכיוון שהרבה מן האנשים אשר עמם מתנהלות השיחות הללו פועלים מתוך כמות מידע מצומצמת ביותר ורובה באה ממוחם או ממה שלרוע המזל סיפרת להם או מעמדה בה הרבה מן האמונות שלהם מאוימות. הרבה מן האנשים אותם כל הורה מכיר בטוחים , משוכנעים לחלוטין, שהמסגרת החינוכית המוכרת להם כל כך ואשר תמיד תהיה וריאציה של המסגרת שרוב הילדים נמצאים בה כיום, היא המסגרת האפשרית היחידה אשר מבטיחה כי לא נייצר דור של פראים, פראים בורים אם לדייק. הם מרגישים מאוימים מעצם הרעיון של איבוד השליטה והכוח של המבוגרים עליו מבוסס בית ספר ¨פתוח¨ כזה. אבל כמובן גם אנו ההורים מרגישים מאוימים. הנה אנחנו, נתונים להתקפה מכל אותם אנשים אחרים אשר חושבים שאנו משוגעים, וכמו כן גם מהחרדות שלנו. זה יפה מאוד לומר באופן מופשט: ¨ברור, אני יודע שילדי יגדלו בעודם עסוקים באופן קבוע בלמידת דברים. אני מבין שזהו התנאי האנושי¨. אבל אז כאשר הדברים בהם עסוק ילדך בעודו מעביר את הזמן הם אולי ¨נינטנדו¨ או לשחק משחקים על העץ, או להתעמק בקלפי קסמים במשך חודשים ללא הפסק ואשר אינם נראים כלל כמו הדברים אשר אתה עשית בבית הספר בגילו, ואין דרישה שהם ילמדו את שמות ערי הבירה של המדינות, או איך לתאר בדיאגרמה את המשפט, אז זה לא כל כך קל. למעשה, לשלוח את הילד לבית ספר כזה מהווה בחירה אמיצה ועדיין יחידה במינה. כולנו רוצים שלילדינו יהיו חיים טובים יותר מאשר היו לנו, לא משנה כמה טובים שלנו היו. כאשר אנו חושבים על חיים טובים יותר בימים אלו, אנחנו בדרך כלל לא מתכוונים לטובים מבחינה חומרית, מכיוון שלרובנו היו חיים חומריים די מספקים. אנו מתכוונים מבחינה אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית יותר. וקשה להמשיך ¨לשים את עיניך על הפרס¨ של החיים הנבחנים היטב, המצוינים כאשר החיים שילדיך מובילים הם כאלו שהם יכולים לשחק ¨נינטנדו¨ כמה זמן שהם רוצים, או לעבוד בחימר במשך חודשים, או לקרוא מיליון ספרי מדע בדיוני, או לדבר עם חבריהם בטלפון במשך שעות על גבי שעות על גבי שעות לאחר שדיברו איתם כל היום בבית הספר. רובנו הלכו לבתי ספר רגילים, אשר הפכו למסורת מכיוון שהחברה חינכה בכבדות לאחידות. כעת משאנחנו בוגרים, שמנו לב שאחידות אינה נקודת מכירה טובה כאשר אנחנו רוצים להשיג עבודה מעניינת, או ליצור עבודת אמנות, או ליצור רעיון חדש, או ליצור מוצר חדש, או ליצור דרך חדשה לשיווק שעות הפנאי, ואנו מבינים שאין צורך שכולנו נדע בדיוק את אותם הדברים כמו כל אחד אחר. כמובן שיש צורך שיהיו כמה נקודות חופפות בין הידע שלנו לזה של אנשים אחרים, לחיות בעולם גורם לנו להשתוקק לנקודות חופפות אלו, כך שאנו הולכים אחריהן. פעמים רבות, אנו מחפשים את החברות בקהילה עם אחרים אפילו בשטחים בהם יש לנו עניין מועט, מכיוון שאנו רוצים שיהיו לנו דברים משותפים עם אנשים אשר אינם כמונו. זהו אחד מהצווים החברתיים של החיים. אם אתה כעת הורה, הסיכויים הם שבילדותך חונכת בעיקר לעולם אשר יצא מהאופנה והופך כעת לזיכרון רחוק, עולם בו אחידות הייתה הכרחית למקום העבודה. מאז ילדותי שלי הדרכים האפשריות להתפרנס השתנו בהרבה, במידה שלא תאומן, במידה שאף אחד אינו יכול למנות עד כמה, מכיוון שרעיונות חדשים על איך להעביר את הזמן מומצאים בכל דקה. ילדים צריכים להיות מוכנים לעולם המשתנה אפילו מהר יותר מהעולם של היום, שזה דבר שקשה אפילו לדמיין אותו. אבל זו הסיבה בשלה עלינו לאפשר להם להשתמש במוחם בדרכם שלהם מכיוון שזה יבטיח את ההתפתחות המושלמת ביותר האפשרית עבורם, אשר תביא למצב מקסימלי את הסיכויים שלהם להצליח בעולם הפתוח לרווחה. הטריד אותי ועדיין נוהג להטריד שלי לא היה למי לפנות לעזרה עם בעיות כאשר במחשבים בהם השתמשנו בבית הספר היו מספר מסוים של תוכנות. הקונפיגורציה הייתה ייחודית לגמרי, והיו כל כך הרבה אפשרויות עד שמי שלא למד את השיטה שלנו לא שלט בהן בכלל ולא יכול היה לעזור לנו. ואולי לא רק אז. הסוג של חרדת בעיות המחשב שעלו בי הן מאותו סוג של חרדות אשר יש לנו בקשר לילדינו. אלו הן סוגיות של שליטה. הם כבר נמצאים בעולם הנמצא מחוץ לשליטתנו, כל יום כל היום, מופצצים במידע אשר אנו בקושי מבינים בו. אנו מגדלים אותם לעולם בו יש פחות ופחות תשובות בטוחות, ויותר ויותר דרכים אפשריות, וזה אומר כזו הסתלקות טוטלית והכרחית מסמכות עליהם מצדנו שזה מפחיד. אני חושבת שכל אחד מאתנו אשר בחר לשלוח ילד לבית ספר פתוח שקל את נטישת הסמכות הזו, השחרור הזה של שליטה, וכל אחד, לא משנה כמה הוא בטוח, גם לו יש שרידים של דאגה האם הוא עושה שגיאה. כעת, משבחנו כמה מהדברים אשר מובטח לנו שיגרמו לחרדה להורה לילד אשר נמצא בבית ספר כזה, הבה ונביט בצדו השני של המטבע. מה לומדים ילדים בבית הספר סדברי וואלי? האם ישנן איזה שהן ערבויות? אני אישית חושבת שיש, ואני חושבת שהדברים שיכולים להיות (כמעט) מובטחים הם הדברים החשובים מכל בעולם המשתנה בקצב מהיר כל כך. התלמיד לומד להתרכז. לתלמיד ניתנות אפשרויות קבועות לגבש תפישות מוסריות. התלמיד לומד לקבל יחס מוחלט של כבוד. התלמיד לומד להעריך את החוץ. התלמיד לומד לסמוך על עצמו. התלמיד רוכש בטחון עצמי. התלמיד לומד מה זה אומר לשים לעצמך מטרה ולהגיע אליה, להעריך, להושיט יד שוב, להשיג את המטרה, או להיכשל באומללות, ולהרים את עצמו או עצמה ולהתחיל הכל מחדש, עם אותה המטרה או מטרה אחרת. הילד לומד מיומנויות חיים. מיומנויות חיים אמיתיות. המיומנויות הנדרשות לחיי נישואים מוצלחים, לגידול ילדים, לחברות, כמו גם לעבודה. למה הכוונה כאשר אני אומרת שילד לומד להתרכז? הכוונה היא שאדם מתמקד בעניין של אותו הרגע, או השעה, או השנה, ומתמיד בלהט הזה עד אשר הוא איננו עוד. מה שאומר כמובן גם שהאכזבה העצומה של איבוד הלהט והצורך ללכת ולמצוא להט חדש הופך להיות שותף שכיח. אני רואה את המיקוד הזה משתקף בתלמידים בבית הספר שלנו בכל יום. אני רואה זאת בתלמיד אשר בגיל 17 פתאום פיתח חיבה למתמטיקה, ומבלה שעות ביום בטחינה של הנושא הזה. אני רואה את זה בנחישות של ילד לטפס למרומי עץ האשור, מטרה אשר עשויה לקחת שנים להגיע אליה לא שהמטרה תישאר תמיד, כמובן, כל דקה של כל יום, אלא יותר כנושא בחיים אשר בקביעות עסוקים בעלייה בכישורים, ובקביעות חושבים על מה המשמעות של להביט 15 או 25 או 50 רגל למטה ולדעת שרק הכישורים שלך ישמרו עליך. אני רואה זאת בילדים אשר מתכננים ושוב מתכננים בלגו מטוסים, שדות תעופה ותחנות חלל, ומשחקים במשחקים משוכללים עם המבנה אותו יצרו. אני רואה את זה בדחף ללמוד כל דבר שעל אדם לדעת על מנת שיוכלו לעבוד במעבדת הצילום לבד, או על הגלגל בחימר. ואני יודעת, מכיוון שיש לי ילדים משלי, ומכיוון שראיתי את ערכם של דור של תלמידים בסדברי וואלי, שאני רואה רק חלקיק של אחוז ממה שקורה, של הריכוז שמתרחש. אחד הדברים שקשה לכולנו לראות ולהבין הוא העבודה הנדרשת מנער אשר מגיע לבית הספר שלנו על מנת לעשות את מה שצריך לעשות בהתחלה: להיות קשוב למה שהוא/היא. עבור אנשים רבים, רוב בני הנוער נראים כאילו הם מבזבזים את זמנם. נראה שהם מבזבזים כל כך הרבה זמן על הסתובבות, דיבור, שתיית קפה, לפעמים לרוע המזל עישון סיגריות, עוד קצת דיבור, נסיעה מסביב. כן, הם קוראים. כן, הם מהווים מקור נפלא ובדרך כלל הם נחמדים באופן בלתי רגיל לילדים צעירים מהם. אבל מה הם עושים? חלק ממה שהם עושים הוא לשכוח. עליהם לשכוח שהם בילו שנים בהקשבה לכך שלאנשים אחרים היה סדר יום עבורם אשר לימדו אותם שהוא הדבר ¨הטוב¨ ביותר שעליהם לשאוף אליו. עליהם להבין את הרעיון שהאדם אשר באמת יודע מה טוב ביותר עבורם הוא הם עצמם. שהם יכולים להיות אחראים על ההתפתחות האינטלקטואלית, המוסרית, הרוחנית ואפילו הפיזית של עצמם. זה איננו קסם פשוט. וכן, וחלק גדול מהזמן הם מתפתלים, סובלים, נאבקים לשאת על עצמם את הנטל או לברוח ממנו. אנו, המבוגרים שסביבם מאמינים שבאווירה שבית הספר מספק, הסיכויים שהם יחליטו לקחת על עצמם את המטלות הוא הכי גבוה שאפשר להגיע אליו. אז אנחנו נותנים להם להתחבט ולהתאמץ. אנחנו נותנים להם לסבול. הם מציעים זה לזה כמות עצומה של תמיכה. כל מה שהמבוגרים בבית הספר יכולים לעשות הוא לומר להם שאנו מבינים כמה זה קשה. אבל מה שעל כל הורה להבין הוא שהתמיכה המוצעת על ידי ההורה חייבת, לפני הכל, לקבל צורה של אמון בכך שהמאבק יישא פירות. זה גם מעצים את הסיכויים שזה ישא פירות. תלמיד אשר גדל בלומדו שהמוטיבציה היעילה ביותר היא המוטיבציה העצמית, ושהוא/היא יכול למעשה ללמוד כיצד להיכשל וכיצד להצליח, יש לו את הסיכויים הטובים לחיים מלאים. אנחנו גם שמים לב שילדים אשר ניתנה להם מתנת האמון על ידי הוריהם מתקרבים יותר ויותר להורים שלהם, ולפעמים ילדים אלו אפילו מספקים הבחנות וכוח לפתור בעיות משפחתיות אשר התפתחו במשך הזמן. תלמידים בבית ספר כמו שלנו בוודאי יתאמנו בשיקול דעת מוסרי. שאלות מוסריות הן הלחם והחמאה של בתי ספר כאלו. לקהילה הזו יש סטנדרטים גבוהים מאוד באשר להתנהגות מוסרית, סטנדרטים אשר אילצו אותי, במשך הזמן, להעלות את שלי. בית הספר מנוהל באופן דמוקרטי. זה לא אומר שלכל ילד יש מה לומר על כל נושא. אף אחד לא עורך משאל בבית ספר בכל פעם שמשהו עולה. זה כן אומר שבכל פעם שעולה סוגייה, הישיבה השבועית של בית הספר היא הפורום אשר בו כל אדם, לא משנה בן כמה הוא, מקבל יחס של כבוד ושוויון, וכמו כן יש לו זכות הצבעה בהחלטות. אבל זה יותר מכך. שיטת פתרון הבעיות אשר עוסקות בהתנהגות כרוכה בתת-קבוצה משתנה מתוך כלל האוכלוסייה, תת-קבוצה רב גילית, אשר חוקרת, מדווחת הלאה, ומגיעה להבנה של בעיות עם אופי חברתי. כלומר ללכלך, לעשות רעשים מעצבנים, לקחת עוגיה של ילד אחר, לא לאסוף את הזבל כאשר זה תורך. זה יכול להיות גם הפרה חמורה יותר של כללי הקהילה. כל אחד מחברי הקהילה מבלה חלק גדול מהזמן בצורה רשמית ולא רשמית בהגדרת הכללים הללו, לעצמם ולאחרים, עד שהם מוצאים את ההגדרות אשר ישרתו אותם, לפחות עד אשר הנושא יעלה שוב. הייתי רוצה לסיים עם עוד מהתקוות והפחדים של אותו הורה שציטטתי קודם: אני נותן לדמיון שלי להשתולל, אני מקווה שכאשר בננו יהיה מוכן לעזוב את סדברי וואלי, הוא ינוע עם תחושה סמכותית של כיוון. אני מודע לכך שאני מבקש הרבה בכך. זה בהחלט לא משהו שאני יכולתי לעשות בגילו. יותר מכל, אני מקווה שבית הספר סדברי וואלי יעזור לכל אחד מהתלמידים שלו למצוא אושר עמוק בתוכם, להרגיש אהובים ומוערכים, ולהעביר את האהבה הזו לאחרים. אין לי יותר מדי פחדים בקשר לכך, מכיוון שנראה שזה מה שהרבה מאוד אנשים מסביב מקווים לו.

Graphics created by School Icons