 מאת: דניאל גרינברג תרגום: דוד רובנר יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני ''עודדתי'' אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד. אתה משקר. אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב, ואתה רמאי גדול''. כמובן שהוא צדק. ואני טעיתי. זה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר. אין ציונים בסדברי-ואלי. התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם, ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר. תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק, ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו, הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה, עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן, הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות. וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות. לעיתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם. ''מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו?'' שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת. התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה'', כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך''. זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים. לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוף *הם* באים *אליך* ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה''. מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר, ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת. הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה?'' הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם. כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר. הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך. זה חלק מבית-הספר. לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דדינו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית. בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי, כולם ''בסדר''. מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות, ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל. הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים, וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו *משהו*, אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה?'' בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים. עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת. אולם סוג זה של קושי הוא עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניותנו של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן. אין להם סיבה לא לעשות כן. [מתוך ''הערכה'', סוף-סוף חופשי, בית-הספר הדמוקרטי סדברי-ואלי] |
Graphics created by School Icons