 אני מורה לספרות. זה צירוף מעט ארכאי, ומתקשר אסוציאטיבית לסוג מסוים של סטריאוטיפ ממושקף ויורמי משהו. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי תולעת ספרים. ביליתי את ימי ילדותי, נעורי וגם את בגרותי בקריאה של ז'ול ורן וה. ג'. ולס, אסימוב ותומס מאן, "פטריק קים" ו"תוף הפח". הספרים היו ועודם חברים, פתחים אל היקום ומגן שאפשר להסתתר מאחוריו כשהעולם או הנפש סוערים. ספרים הם מבחינתי חוויה כולית של גוף ונפש, אני שוקע בהם בכל נפשי ומאודי וכשאני קורא אני מנותק מסביבתי, ותעיד על כך אישתי שמנסה לשוא לדבר איתי כשאני קורא. אחד התענוגות הגדולים שלי הוא לקחת איתי ספר, מאלה שלא ניתן להינתק מהם, ולצבוע בצבעיו ימים שלמים, לקרא בו טיפין טיפין, בגניבה, בכל פעם שניתן. ההשתקעות שלי בספר אינה רק השתקעות של הנפש, היא גם השתקעות של המחשבה, ספרים עבורי הם לא רק עולמות של חוויות, הם גם מיבנים שאני נהנה לשחזר. לא מזמן שמעתי שהמשורר אמיר אור מגדיר את השירה כ"עושר השמור לחופריו". אני מייחס את האמירה הזו לספרות כולה, על כלל סוגותיה, ואני חש אושר גדול כשאני חופר בה. בשל כך לא נרתעתי, כאוהבי ספרות אחרים, מן האוניברסיטה. לא חששתי שהלימודים "יקלקלו" לי את הספרות, להפך, מצאתי באוניברסיטה עושר גדול של בני שיח אודות הספרות - תלמידים, מורים וספרים. אל ההוראה בבית הספר הגעתי במקרה, כבדרך אגב. חלומי הגדול היה לחקור ספרות. זה נראה לי עונג אמיתי לבלות את ימי בחפירה בספרות. אבל, חברה שלי ללמודים היתה ממיסדות בית הספר הדמוקרטי בחדרה ושיצאה לחופשת לידה הלכתי ללמד שם, בינתיים, עד שאסיים את הדוקרטורט ואכנס לאקדמיה (אחרי עמידה בפני ועדת קבלת מורים שהיתה, ברוח הימים ההם, ימי מלחמת המפרץ, מאולתרת משהו). אבל, עד מהירה הפך הבינתיים לעיקר וכיום, שמונה שנים אחרי, אני בעיקר מורה לספרות בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. יש הטוענים שכיום, בעידן הטלויזיה, המחשבים והאינטרנט, הספרות היא עולם הולך ונעלם. יש מחקרים המורים שמספר הקוראים הולך ופוחת ושילדים קוראים פחות ופחות, גם אני עצמי, לבושתי, קורא פחות. אם בשל הטלויזיה והמחשב, אם בשל משפחתי הגדלה והולכת ואם בשל לחץ העבודה הגובר, ותלמידי, כך נראה, גם הם קוראים פחות ופחות. איך, לנוכח כל אלה, ניתן ללמד ספרות היום? בבית הספר שלי יש למורה אוטונומיה מוחלטת בבחירת תכני ודרכי ההוראה שלו - אתה יכול ללמד כל מה שאתה מעוניין בו כל עוד יש לך בני שיח לשיעור. החופש הזה הופך את ההוראה לניסוי ותעיה מתמידים, אין נוסחה שאליה אתה יכול לברוח. משום כך תיאור הדרך שעברתי בבית הספר בשמונה השנים שבהן אני מלמד בו נראה לי כמסד טוב לתשובה לשאלה הזו - הדרך שלי כמורה בבית הספר הדמוקרטי היא בעצם התעסקות בילתי פוסקת בשאלה - איך אפשר ללמד ספרות היום? השעורים שלימדתי בשנים הראשונות לשהותי בבית הספר היו שיעורים רחבי היקף ויומרנים - שיעורים כמו:"ספרות עיברית בתחילת המאה" "התאטרון המודרני","ספרות פנטסטית", "ספרות וחברה" וכדומה שהיו מבוססים על קריאה של רומנים שלמים ועל תיזות מאד ברורות שניכסו את הרומנים והועברו (ממש כך , מן המורה היודע אל התלמיד הלא יודע) בדיון מובנה ובעזרת הפעלות שעליהן עמלתי רבות וארוכות - למדנו את "חולית" דרך משחק מבוכים ודרקונים, למדנו את"עליסה בארץ הפלאות" דרך ציורים, המחזנו יצירות וכתבנו בעקבותיהן וכו' וכו'. בשנה השניה והשלישית בבית הספר עברתי לשיעורים גדולים ויומרניים אף יותר שעסקו בספרות אבל לא רק. אחד היומרניים שבהם היה שיעור שנקרא "איכות מול קלאסיקה" שבו דנו בשאלת האיכות באמנות. עסקנו בשאלות אסתטיות שונות דרך ספרות, אמנות פלסטית, וקולנוע. שיעור אחר ניסה לחבר רוק ושירה ובו בדקנו את האיכויות השיריות של טקסטים ברוק ואת הקשר שלהם לאספקטים האחרים של הרוק - המוסיקאליים והויזואליים. הפרויקט רחב ההיקף ביותר שיזמתי היה "הפנינג הנסיך הקטן" - יום שבו המחזנו, דנו ועשינו תצוגת אופנה של הספר הזה. ואז, כך נראה לי במבט לאחור, התעייפתי. כבר לא היה לי הכח להעביר את אהבת הספרות שלי אל התלמידים. פחת בי הרצון להעביר את האופן שבו אני רואה את הספרות ואת העולם ובדיעבד ההתעייפות הזו הובילה ללמידה שהיא לדעתי, כיום, נכונה יותר: התחלתי ללמד בצמדים - בשל ההתעייפות, משום הרצון שלי למתן את הצורך שלי בהעברת הראיה שלי את הדברים, וגם כדי שניתן יהיה ליצור שיעורים בין תחומיים: המורה להסטוריה ואני יצרנו שעור ספרות והסטוריה, שיעור קולנוע מהבטים ספרותיים ופלסטיים נוצר מתוך הזווג ביני לבין המורה לאמנות , שיעור "אמונה" נוצר מתוך המפגש שלי ושל מורה נוספת עם תלמיד שדיבר על האמונה האישית שלו, מפגש שהוביל ליצירת קבוצת לומדים שכל אחד מהם דיבר על האמונה שלו. תהליך שני שנוצר מאותה התעייפות (וגם מכך שילדים היום מוכנים פחות לקרא כמה רומנים בקורס אחד, וגם סיפורים קצרים הם לא כל כך יקראו, הם יבטיחו לקרא, אבל כשתגיע לשעור יסתבר לך שאתה עומד מול שוקת שבורה או ריקה, בקיצור אף אחד לא קרא) הוא המעבר לקריאת סיפורים בכיתה, בשעור. לא עוד הכנת מערך שיעור מובנה על יצירה שנקראה בבית נותחה ונוכסה אלא מפגש עם טקסט בשעור. כך למשל קרה ששיעור מדע בדיוני, שהוא קורס שאני מלמד כמעט ללא הפסקה לאורך רוב שנותי בבית הספר, הפך משיעור המבוסס למשל, על רומנים כ"מלחמת העולמות" ,"אנוכי הרובוט" ו" כנס העתידנים", לשיעור המבוסס על סיפורים קצרים וסרטים הנקראים וניצפים בכיתה. מה שמעניין הוא שהשעורים שניהלתי בצורה זו הם עזים מכפי שהיו אי פעם בעבר. המפגש הראשוני עם הטקסט מעצים, כנראה, את התחושות והמחשבות. גם שיעורי הספרות האחרים שאני מלמד כיום מבוססים על השיטה הזו - בשיעור "קולנוע וספרות" המיועד לילדים צעירים, אנחנו פשוט מקריאים סיפורים, גם משום שחלק מן הילדים אינם יודעים לקרא. בשעור "סנרומן" אנחנו קוראים ביחד את "טרטיף" ולומדים מתוך הקראיה מהי מהותה של כתיבה לאומנויות התאטריליות (דרמה, קולנוע ו...סינרומן), בשעור "קריאה צמודה" אנחנו קוראים ביחד סיפורים של קפקא, תמוז, סארטר, לוין, הנדל, בן נר, נבוקוב ובורחס ודנים בהם דיון מעמיק תוך כדי הקריאה. התהליך המעניין ביותר שעברתי בשנים האחרונות הוא הופעתם של שיעורים שאינם עוסקים בספרות אלא שהם עצמם ספרות. שיעורים שבהם נוצרים עולמות בהבל פה. כדי להבהיר את הדברים אספר על אחד מהם שנקרא "מעשים ומעשיות", זה היה קורס שבו כל שיעור התרחש בעולם אחר - בתחילה פתחנו בשרשרת של ארוחות - ארוחת מטורפים, ארוחת אמנים, ארוחת "עליסה בארץ הפלאות", ארוחת, שודדים וכו'. אחר כך המצאנו ארץ לה קראנו 'ארץ כוהני הגשם' ובדינו שרשרת של טקסים וסיפורים הקשורים לארץ הזו וכל אחד מן המשתתפים בשעור, בתורו, היה יוצר עבור השאר את העולם ומכניס אותם לתוכו. עבורי הספרות היא עולם ומלואו, והמורה לספרות יכול לגעת בעולם זה ולנסוע בתוכו בכל מיני אופנים - אקדמאיים, חווייתיים ואחרים ולספר את סיפורה למי שרוצה להאזין. המסקנה שלי מן המסע האישי שלי הוא שיש אולי משהו נכון בעייפות מן הרצון שלנו לספר את סיפור הספרות, עייפות שנובעת גם מכך שיש פחות מאזינים לסיפור הזה, כי אולי, בהגיע העייפות הזו נוכל להשתחרר ולשחרר ואז תגיע החוויה האמיתית. |
Graphics created by School Icons