שלוליות בוץ וסביונים תרגום: אילנה בוגומולני כשאני מביטה בחלקת סביונים, אני רואה צרור עשבים שוטים שהולכים להשתלט לי על החצר. ילדיי רואים פרחים בשביל אימא ומוך לבן שאפשר לנשוף עליו ולבקש משאלות. כשאני רואה שיכור זקן שמחייך אליי, אני רואה איש מלוכלך ומדיף ריח רע, שקרוב לודאי ירצה כסף - אז אני מסתכלת לכוון אחר. ילדיי רואים מישהו שמחייך אליהם, ומשיבים חיוך. כשאני שומעת מוסיקה שאני אוהבת, אני יודעת שאני תמיד מזייפת ואין לי חוש קצב, אז אני סתם יושבת שם ומקשיבה. ילדיי קולטים את המנגינה ונעים עם הקצב. הם שרים את המילים בקול, ואם אינם יודעים אותן - הם ממציאים מילים משלהם. כשאני מרגישה רוח על פניי, אני כולי מתכווצת כנגדה. אני חשה איך היא פורעת את שערותיי ומושכת אותי לאחור כשאני הולכת. הילדים שלי עוצמים עיניים, פורשים זרועות ועפים איתה, עד אשר הם נופלים חזרה אל הקרקע מרוב צחוק. כשאני מתפללת, אני אומרת "אדוני אלוהינו" ו"ברוך אתה", תן לי את זה, תעשה לי ככה. הילדים שלי אומרים: "היי אלוהים! תודה על הצעצועים והחברים שלי. בבקשה תשמור עלי הלילה מהחלומות הרעים. סליחה שאני עוד לא רוצה ללכת לגן עדן. אני אתגעגע לאימא ואבא שלי." כשאני רואה שלולית בוץ, אני הולכת מסביב. אני רואה נעליים מרופשות ושטיחים מלוכלכים. הילדים שלי מתיישבים בתוכה. הם רואים סכרים שאפשר לבנות, גשרים לחצות ותולעים לשחק איתן. אני תוהה, האם אנחנו מקבלים את ילדנו כדי ללמד אותם - או ללמוד מהם? לא פלא שאלוהים אוהב ילדים קטנים.

טקסט מקורי באנגלית

Line image created by Cute Colors

Blue background created by Graphic Garden