|
מאת: מוישיק לרנר  למקימי בית הספר הדמוקרטי בזכרון יעקב שלום, כבר חדשים מתרוצצות במוחי מחשבות על ארגון בית הספר שיקום. המחשבות החלו באחת הפגישות שלנו וקצב התרוצצותן עלה כשקבלתי נייר עמדה שנכתב על ידי בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, שמנהלת כיום את בית הספר הממלכתי "בלוך" בדרום תל-אביב, יחד עם מורה מבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא (הייתה לי הזכות להשתתף בדיונים הראשונים) העוסק בתפקיד המנהל בבית הספר הקונבנציונלי. מסקנת הנייר חד משמעית: עיצוב התפקיד פוגע בצורה קשה בבית הספר כארגון (המעונינים יכולים לקבל את הנייר). עד כה בכל המקומות בהן בנו בתי ספר חדשים, דמוקרטיים ואחרים, המבנה הניהולי של בית הספר התקבל כמובן מאליו: מבנה שטוח העומד על בליטה אחת צרה - המנהל, ולכן צעד משמעותי בתהליך ההקמה הוא בחירת מנהל. גם הקבוצות בהוד השרון, קרית אונו ולב השרון ראו במציאת מנהל שלב קריטי בהקמה. הם לא ערערו על הכרחיות המהלך, בייחוד כשהיו בלחץ זמן לפתיחת בית-ספר. יכול להיות שבסוף הדיון שננהל נבין שזו אלטרנטיבה טובה כאחרות, אולי נעשה שינויים בהגדרת תפקיד המנהל ותפקידים אחרים בצוות ונפתור חלק מהבעיות. אבל ברגע - למען הדיון, נוותר על ההנחה שיש מנהל. שמעתי הגדרה חדשה למטרת בית הספר (בהרצאה של דני גרינברג בירושלים): "כולם מסכימים שמבית הספר אמור לצאת מבוגר אפקטיבי". אפקטיביות היא מטריה ענקית תחתיה נכנסים הרבה ערכים ותכנים, אך ברור שמה שמתאים לנו בהגדרה זאת הוא הרעיון ש: בית הספר מכוון למה שקורה בחיים, לאו דווקא שבית הספר הוא מסלול המראה לקראת החיים, אלא ההגדרה מדברת על התכוונות החינוך אל החיים; לא נלמד תכנים או נחנך לערכים שאין להם משמעות בחברה ובעולם הקיים או הראוי שיהיה קיים. בית הספר הוא מקום בו נאספים ילדים ומבוגרים כדי ליצור ביחד הוויה בה מתפתחים ילדים להיות מבוגרים אפקטיביים. יהיו לנו ילדים ומבוגרים ביחס של עשרה לאחד (היחס המקובל בבתי הספר האלטרנטיביים) בקהילה שחלק מהשותפים בה - ההורים - נוכחים מידי פעם, אולי פעם בשבוע. קהילה זאת תבנה ארגון המבוסס על ערכיה (נניח לרגע את כללי משרד החינוך שאינם בנויים לפי אותו ההגיון). מטרת המבנה הארגוני של בית הספר היא: מימוש מטרות הארגון באופן יעיל. אנו מניחים (ראו פירוט ההנחות בסוף המכתב) שהמציאות והחיים בבית הספר הם אלמנט מחנך ביותר ולכן משתמע שמבנה הארגון גם הוא צריך להתכוון אל המטרה החינוכית ולהיות משולב בה לא פחות מאשר למטרה הארגונית המקובלת - יעילות. מטרה חינוכית מרכזית של רוב בתי הספר האלטרנטיביים (שנובעת ממטרת העל - אפקטיביות) היא: אחריות ועצמאות. בבתי ספר דמוקרטיים זה ממש מוגדר כך, ובאחרים באופן דומה. לי זאת נראית באמת המטרה החשובה ביותר. טענה א': מציאות סמכותית-היררכית אינה מחנכת לעצמאות. טענה זאת נובעת בפשטות מההנחה שהמציאות היא המחנך האמיתי, והמסר החינוכי החשוב ביותר הוא המסר ה"סמוי" החבוי מאחורי ההתנהגות של הקהילה - וביחוד של המבוגרים, וחבוי במבנה הארגון ובהנחות היסוד שהוא מושתת עליהן. ולכן, בית ספר שיש לו מבנה היררכי-סמכותי, יחנך את הילדים ואת המבוגרים לברוח מאחריות ולא לקחת חלק מלא בחיים הציבוריים של קהילתם. טענה ב': מנהיגות היא ויתור על החירות. בכל מצב בו יש לקבוצה, קטנה או גדולה, מנהיג, יש לפרטים שבה פחות חירות (כמובן שברוב המצבים אין לקבוצה ברירה אלא למצוא פרט אחד שינהיג אותה, אבל בעיקרון הדבר נובע משיקולי יעילות של תהליך קבלת ההחלטות). מנהיגים צומחים כאשר הפרטים מוותרים על אותו מצפן פנימי שצריך להיות לכל אחד, מצפן שאומר לנו לאן ללכת. אנחנו מוסרים את המצפן הזה, במלואו או בחלקו, לידי אדם אחר ומפקידים בידו את הולכתנו. מבחינת תפיסת הליברליזם את החירות האידיאלית, מנהיגות היא רע הכרחי. כאשר אנו דנים בחברה כלכלית, רשות שלטונית או מנגנון צבאי, יטו רוב האנשים לבחור במבנה היררכי בו הם מוותרים על חלק מחירותם. אבל כאשר מטרת הארגון היא לחנך אנשים להיות עצמאיים ולוקחי אחריות, תהיה זאת ממש סתירה לבנות את המסר הסמוי של הארגון בצורה הפוכה. ולכן, בית-ספר שרוצה לחנך ילדים ומבוגרים לשאוף לחירות רבה ככל האפשר, יחפש מבנה ארגוני התומך בכך (שתי הטענות קצת דומות, אבל הן באות מכיוונים שונים, ולכן יש להן מקום לדעתי). בבתי הספר האלטרנטיביים יש צורת ארגון משולבת: בבתי הספר הדמוקרטיים רוב הקהילות מקיימות מוסדות נבחרים ולא נבחרים שיש ביניהם איזון ושיווי משקל לכאורה. בתי הספר מחקים את מודל המדינה: בחירות חופשיות לכל תפקיד (כמעט), הפרדה בין הרשויות, אסיפה כללית - רשות מבצעת - רשות שופטת - רשות מבקרת. ובמקביל יש מנהל שעל פי רוב נבחר במכרז של משרד החינוך ובעיקרון הוא כפוף למפקח ולמשרד. תפקיד המנהל ברוב בתי הספר לא הוגדר בצורה ברורה (בשנה האחרונה עסקו בכך בחדרה), ולא נערך דיון מקיף בנושא (יש בית ספר אחד שאין בו מנהל כלל - כנף). למנהל בבית ספר אלטרנטיבי יש תפקיד מנהיגותי נכבד ומעורר תהיות. חלקם משמשים כמנהיגים אידיאולוגיים, חלקם נותני דוגמא אישית, ובמקומות בודדים הם מנהלים רגילים שכל בעיה זורמת אליהם. למעט בית הספר "כנף" לא הביאו בתי הספר האלטרנטיביים בשורה או פתרון שונה. נכון הוא שאין להשוות בין מהות התפקיד בבית הספר הקונבנציונלי לזה שבאלטרנטיבי, אך עדיין זהו המנהל שבמובנים מסוימים הוא "משכמו ומעלה". פן עצוב של עובדה זאת בא לידי ביטוי בזמן חילופי משמרות בבתי הספר הדמוקרטיים; בית הספר הפתוח בראשון לציון נסגר כאשר מנהלו פרש, הדמוקרטי בחדרה נכנס למשבר כאשר פרש מנהלו הראשון. המצב הקיים בבתי הספר הדמוקרטיים דומה לניסיון ליצור תחליב: אנו לוקחים מים חיים - הילדים, ומנסים לערבב בהם קצת שמן, טלטול ובחישה נמרצים ישברו את טיפות השמן ולזמן מה תיווצר תערובת. אך כאשר הנוזל ינוח יחזור השמן ויצוף על פני המים בעיגולים דמויי מטבעות ההולכים ומתלכדים. והאמת תצא לאור: היכולת שלנו לבטוח בילדים ולשתף אותם מוגבלת, גם היכולת והרצון של המורים היותר אמביציוזיים לשתף את חבריהם מוטלת בספק. אפשרות אחרת היא לדמות את קבוצת המבוגרים שנבחרו להיות הצוות במקום שלנו לתרכיז פטל אדום המטופטף אל המים הזכים. הטיפות האדומות הופכות לקווים אדומים דקים המתפוגגים ונעלמים והתמיסה כולה הופכת אדמדמה. אין לי ספק שתמיד יהיה הבדל בין מבוגרים לילדים ושלא ניתן וכנראה גם לא רצוי ליצור ממש הומוגניות בין מבוגרים לילדים, אבל חינוך הוא פעולה מכוונת המנסה ליצור מציאות מחנכת. החינוך האלטרנטיבי הוא דילמה בין רצון ליצור מציאות מחנכת ובין רצון ליצור מציאות אמיתית, כאן הדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק. מצד שני, אנשים הולכים אחרי מנהיגים. יש שאומרים שאנשים זקוקים למנהיגים. אמירה זו מניחה הנחות מרחיקות לכת על הטבע האנושי, שלגבי החינוך הדמוקרטי היא מאד משמעותית: החינוך הדמוקרטי רואה בחזונו את הבוגר האוטנטי והאוטונומי, יש סתירה מהותית בין אדם אוטנטי ואוטונומי לבין אדם שצריך מנהיג. במקום הזה שלנו יחיו ילדים ומבוגרים, והמבוגרים יעסקו בחינוך (שהוא ניסיון להשפיע על התפתחות אישיותו של האחר). בחינוך יש אלמנט אינהרנטי של הנהגה, במובן הראשוני של השפעה: למחנכים השפעה רבה (ובחינוך האלטרנטיבי יותר מאשר בחינוך הקונבנציונלי) על הילדים. אבל עדיין יש הבדל גדול בין המעמד המורם מעם וההשפעה על קהילה שלמה שיש למנהל בבית ספר רגיל (ולעתים גם בדמוקרטי), לבין המקום הקרוב והאינטימי שממנו נוצרת השפעה של מורה אחד על קומץ תלמידים. עדיין אפשר להבדיל בין מורה טוב ומשפיע למישהו שמעמדו "נישא", והוא נתפס כמשהו אחר. כך שאתם רואים שיש טיעונים לכאן ולכאן, כל אחד יכול להכריע את הכרעותיו. אני מכריע באופן ברור נגד מבנה היררכי-סמכותי של בית ספר, בגלל שמטרת בית הספר היא בראש ובראשונה לחנך אנשים להיות עצמאיים. סדרה אחרת של טיעונים עוסקת ביכולת של אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה ומאציל סמכויות ככל שיהיה, למלא את דרישות תפקיד המנהל. ביולי 2000 הכין פרופ' יצחק פרידמן (מנהל מכון הנרייטה סאלד) לבקשת משרד החינוך את המסמך: תכנית לימודים להכשרה לניהול בית-ספר: עקרונות, נושאים ותהליכים. והנה חלק מהגדרת תפקיד המנהל (זה יהיה קצת ארוך): התחלת ציטוט:
זה לא נראה לכם כמו בצבא? או כמו בחברה יפנית שכאשר תוצאותיה גרועות המנהל מבצע חרקירי? האמירות הסוחפות האלה מחזקות את שתי הטענות שלמעלה בדבר הוויתור על החירות. פרופ' פרידמן אינו רואה כלל קשר בין הגדרת תפקיד המנהל לבין המטרה הגדולה של הארגון אותו הוא מנהל - בית הספר. ולמען האמת, הסיבה היא שלבית הספר הקונבנציונלי אין מטרות ברורות ולכן הוא מתנהג כארגון תעשייתי "יעיל". בעיה קשה אחרת (ועליה דן נייר העמדה של רעות גורדון ויעל פרידמן) היא: חוסר היכולת של אדם ממוצע (ורוב המנהלים הם כאלה) למלא אחר המטלות, ואפילו באופן חלקי. ואמשיך לצטט עוד כדי להבהיר, המשך ציטוט:
להלן תיאור מורחב של כל אחד מחמשת התחומים.
כיוון שברור שהמשך הציטוט יעייף אתכם ויגרום לכם להפסיק לקרוא, אז נעצור כאן. אך האמינו לי, זה ממשיך כך חמישה פרקים בהם תפקיד המנהל מעוצב באופן כזה שאין צורך בשום אדם לבד מאותו סופר-מן כדי להרים בית ספר מופלא. אלא, כל זה מבוסס על חוסר הבנה עמוקה במהות החינוך, אין כאן חינוך אמיתי כלל וכלל. בפרק השני: "הוראה ולמידה - ובכלל זה חינוך ועיצוב אישיותם של התלמידים" לא מדובר כלל על חינוך. מדברים על הוראה טובה, למידה אפקטיבית, הישגים, משמעת והתנהגות טובה ועוד ועוד מילים שכולן מתארות ארגון פרוסי במיטב יעילותו שמנוהל על ידי מוח חכם אחד היושב במרחק ושולח את הוראותיו אל המון הנתינים הממושמעים. מי שקרא את המאמר של רוני אבירם "הדיבור הכפול" ששלחתי לפני שבוע (מתוך "סימן שאלה" מס' 12), יכול להבין את דבריו של אבירם, משרד החינוך נמצא בעולם לא מציאותי, אין לו מטרות חינוכיות, ולכן הוא בונה הגדרות תפקיד כאלה. ומה שקורה בשטח אינו טוב יותר ממה שאנחנו קוראים במסמכים של המשרד. אין מנהלים שעומדים במטלה כפי שהוגדרה על ידי המשרד, אך כיוון שהאחריות מוטלת על כתפי המנהל - גם כשהוא מאציל סמכויות, מה שקורה בפועל הוא שחלק גדול מהמשימות שמוטלות על בית הספר אינן מתבצעות. במקום לבצע אותן, כותבים בתי הספר מסמכים דומים לאלה שהמשרד כותב; ניירות לא מציאותיים שאין בינם ובין חיי בית הספר שום קשר. הבולט ביותר הוא המסמך הידוע בשם: "אני מאמין בית-ספרי", אוסף סיסמאות שבית ספר אחד מעתיק מחברו, ומחוזרי המנכ"ל ומנהל המחוז. אך מכל זה: הגדרות תפקיד לא מציאותיות ויישום בעייתי בשטח עדיין לא נובעת מסקנה שיש בעיית שורש בתפקיד המנהל. ואני טוען שיש. תפקיד המנהל (לפי התפיסות המקובלות) בכל בית ספר מורכב מכל כך הרבה תפקידים, שאין סיכוי שאדם אחד יוכל לגלם באישיותו ובידע שלו את כל מה שמנהל טוב זקוק לו. וכיוון שכך, חלק גדול מתפקידי הניהול אינו מתבצע. למשל: יחסי החוץ של בית הספר יכולים להיות מנוף גדול להמון תחומים: גיוס משאבים, תוכניות לימודים מיוחדות, מעורבות חברתית ועוד. בכל בית ספר, בלי קשר לגודלו, תפקיד כזה המבוצע היטב דורש זמן רב, אי אפשר שהמנהל יעשה זאת. או למשל: הקשר עם הקהילה - ההורים וגורמים אחרים בסביבה הקרובה, ראינו את המקרה המיוחד של "ילדי האדמה" שם שי אור מקדיש את כל זמנו בטיפול בהורים של אותם 45 ילדים. מה צריך לעשות בבית ספר של 350 ילדים? יש כמובן את הקהילה המקומית, אצלנו בזכרון יעקב כדאי לקיים קשרים עם: מחלקות המועצה המקומית, ויצ"ו, עמותת גיל הזהב, היקבים, בית אהרונסון, מוזיאון העליה הראשונה, בתי המלון, בתי הכנסת, אגודות הספורט, המתנ"ס, גני הילדים, בתי ספר אחרים, וועדי שכונות, האומנים הפועלים בזכרון, בית דניאל (האוניברסיטה הפתוחה), חנויות, בנקים, ועוד. אפשר לפתח תהליכים חינוכיים עם גורמים קהילתיים, רובם ישמח על כך. האם את כל זאת יכול לעשות אדם אחד? ובישובים גדולים יותר יש אפשרויות רבות יותר. והחשוב ביותר: בירור הדרך החינוכית. קבוצתנו התחילה לעסוק בכך, ותעסוק בכך הרבה מאד. ככל שנעמיק לחקור נבין עד כמה הוא גדול ומורכב, מי ירכז את התהליך הזה בבית הספר? (אנחנו עומדים לשכור מנחה מבחוץ), מה יעשה המנהל הבודד שאינו שותף שווה בין שווים בצוות המורים בשעת התהליך? זאת עוד סיבה שהדרך החינוכית של בתי הספר הקונבנציונליים בישראל אינה מעוצבת כמו שקהילה אמורה לעצב את דרכה: תהליך למידה משתף המגיע להסכמות. אז מה עושים בלי מנהל? מי לוקח אחריות? שהרי אנו יודעים שפעמים רבות בהן יש אחריות משותפת מתברר לבסוף שאין אחריות כלל וכלל. רעות גורדון ויעל פרידמן העלו את האפשרות של צוות מנהל, זאת אפשרות. אם נתקלתם באפשרות אחרת, או מוחכם היצירתי מעלה אפשרות אחרת, אתם מוזמנים לענות לי. חג שמח ושנה טובה סליחה על הכברת המילים מוישיק הנחות: א. החינוך הטוב ביותר הוא לחיות את הדבר עצמו. כדי שילדים יגדלו להיות מבוגרים אפקטיביים עליהם לחיות במקום הנותן להם את האפשרות להיות כאלה עד כמה שניתן. זאת אומרת שהמקום בו יתאספו יהיה הדבר הדומה ביותר למה שהחיים הצפויים מכינים להם. הבעיה היא שהמציאות משתנה במהירות גדולה ולא ניתן לחיות היום מציאות שאיננו יודעים מה היא תהיה בעתיד, כך שנסתפק באפשרות לחיות את החיים כמו שהם עכשיו. ב. מהם החיים האמיתיים בזמן הזה? החיים הממשיים שונים מהמציאות בבית הספר, הניסיון ליצור את החיים עצמם בצורה מלאכותית נשאר מלאכותי. מעבר להסתייגויות, בואו ונסכים שננסה לקיים משהו שישאף להיות קרוב ככל האפשר לחיים עצמם מצד אחד ויאפשר לחיות גם את המיוחד שבהתכנסות קבוצה שרובה צעיר ואינו טרוד בפרנסה, חיי משפחה וכו'. ג. המבוגר כבר אינו הכלי המלא היוצק אל תוך הכלי החסר את הידע. לא הגדרנו מחדש את תפקידו, מתוך מה שעשינו עד כה נוצרת דמות של אדם רגיש לילדים, המלווה אותם בהתפתחותם ומנסה להשפיע על עיצוב אישיותם על ידי דוגמה אישית והתערבות מוגבלת. המבוגר גם חונך בעבר והרגליו וצורות המחשבה שלו אינם מתאימים כדי ליצור מציאות עתידית, כמובן שמצד שני הוא בעל ניסיון שאותו אפשר להעביר. |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
Graphics created by School Icons