האמנות שבאי-עשייה The art of Doing Nothing מאת: חנה גרינברג תרגום והערות: איתן גרינברג היכן את עובדת?" "בבית ספר סדברי וואלי" "מה את עושה שם?" "שום דבר" לא לעשות דבר בסדברי דורש מידה רבה של אנרגיה ומשמעת עצמית, ושנים רבות של נסיון.כל שנה אני משתפרת בזה, ואני משועשעת לראות כיצד אני ואחרים נאבקים עם הקונפליקט הפנימי המתעורר בנו בעל כורחנו.הקונפליקט הוא בין הרצון לעשות למען אנשים, לחלק עמם את הידע שלך ולהעביר אליהם את נסיון החיים שצברת בדי עמל, לבין ההבנה, שעל הילדים לבצע את הלמידה שלהם בעצמם, מתוך הנעה עצמית ובקצב שלהם.מידת השימוש שהם עושים בנו, מוכתבת על ידי רצונותיהם הם, ולא על ידי רצונותינו. עלינו להיות זמינים, לכשנשאל, ולא בזמן שאנו החלטנו כי הוא הזמן המתאים. הוראה, מתן השראה והשאת עיצה הן כולם פעילויות טבעיות שנדמה כי מבוגרים בכל התרבויות והמקומות עסוקים בהם בסביבת ילדים.אילולא פעילויות אלה, כל דור היה נאלץ להמציא הכל מהתחלה, מהגלגל ועד לעשרת הדברות, מנפחות הברזל ועד לגידול החקלאי. האדם מעביר ידע לצעיר ממנו מדור לדור, בבית, בקהילה, במקום העבודה, ולכאורה גם בבית הספר.לרוע המזל, ככל שבתי הספר של היום מנסים לתת יותר הנחיה לתלמידים באופן אישי, כך הם גורמים להם נזק רב יותר. אמירה זו דורשת הסבר, משום שהיא נוגדת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, כלומר, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להכנס אל העולם ולהביא בו תועלת . במשך השנים, למדתי בתהליך איטי מאד וכואב, שילדים מחליטים החלטות גורליות עבור עצמם, בדרך שאף מבוגר לא היה יכול לצפות או אפילו לדמיין. חישבו על על העובדה הפשוטה, שבסדברי וואלי סקול, תלמידים רבים בחרו להתמודד עם האלגברה, לא משום שהם חייבים לדעת אותה, ולא משום שהם מוצאים בה ענין, אלא משום שהיא קשה להם, היא משעממת אותם, והם חלשים בה. הם צריכים להתגבר על הפחדים שלהם, תחושות המוגבלות שלהם, חוסר המשמעת שלהם. שוב ושוב תלמידים שלקחו את ההחלטה, משיגים את יעדם המוצהר וצועדים צעד ענק קדימה בבניית האגו, הבטחון העצמי ואישיות שלהם. אז למה זה לא קורה כאשר מחייבים ומעודדים את כל הילדים ללמוד אלגברה בבית הספר ? התשובה פשוטה. כדי להתגבר על מכשול פסיכולוגי, על האדם להיות מוכן לקבל על עצמו מחוייבות אישית. מוכנות כזו מושגת רק לאחר התבוננות מעמיקה וניתוח עצמי, ואיננה יכולה להיות מוכתבת על ידי אחרים, וכמו כן איננה יכולה להיות מיוצרת עבור קבוצה. כל מקרה הינו מאבק של היחיד, וכאשר הוא מצליח, זהו נצחון של היחיד. המורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא מזערית ביחס לעבודה שעושה התלמיד. נושא האלגברה קל לתפיסה, אך מאלף פחות משתי הדוגמאות הבאות שצצו לאחרונה במסגרת הגנות התיזה×* .נערה אחת איתה היו לי יחסים קרובים, ובקלות יכולתי להשלות את עצמי כי "הדרכתי" אותה, הממה אותי כאשר, בניגוד ל"תבונה" שלי, מצאה תועלת רבה יותר בהעברת זמנה בבית הספר בפיתוח כישורים חברתיים ואירגון מסיבות ריקודים, מאשר בליטוש יכולות הכתיבה להם תזדקק במקצועה הנבחר כעיתונאית. לא היה עולה בדעתו של אף לא אחד מן המבוגרים שהיו מעורבים בחינוכה של נערה זו, לייעץ או להציע מסלול פעילות שכזה, מסלול שהיא בחרה לעצמה בתבונה רבה, כשרק ההכרה הפנימית והאינסטינקט משמשים לה כמצפן. היו לה בעיות שקודם כל היה עליה לזהותן, ולאחר מכן היא המשיכה ופתרה אותן בדרכים יצירתיות ואישיות. בכך שהתעסקה עם אנשים ישירות במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה עליהם יותר, וכתוצאה מכך השיגה תובנות עמוקות יותר שהובילו לבסוף לשיפור הכתיבה שלה. האם תרגילים בשיעור אנגלית יכלו להביא לה תוצאה טובה יותר? אני בספק. × הגנת התיזה - תלמידים המבקשים תעודת גמר רשמית מתייצבים בפני קהיליית בית הספר ומגינים על התיזה שלפיה הינם מוכנים להשתלב בחברה הכללית כאזרחים אחראים. עליהם להכין מצגת משכנעת והגיונית עבור חבריהם. אופן הביצוע נתון בידיהם, כל דרך שיבחרו להעביר בה את רעיונותיהם מתקבלת. בית הספר מקיים הצבעה לאישור ההסמכה. ומה לגבי אותה אחת שאהבה לקרוא, ואיבדה את אהבתה זו לאחר זמן מה בסדברי ואלי סקול? במשך זמן רב היא הרגישה שאיבדה את השאפתנות שלה, את האינטלקט שלה ואת אהבתה ללימוד, משום שכל מה שעשתה כל היום היה לשחק בחוץ. לאחר שנים רבות היא הבינה שהיא קברה את עצמה בתוך ספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק לאחר שיכלה לבעיות החברתיות שלה, ורק לאחר שלמדה ליהנות מן הבחוץ ומפעילויות פיזיות, שבה אל ספריה האהובים. כעת הם כבר אינם מהוים בשבילה מפלט, אלא חלון של ידע וחוייה חדשה. האם יכולתי אני, או כל מורה אחר, לדעת להנחות אותה באותה תבונה שידעה היא להנחות את עצמה? אני חושבת שלא. בעודי כותבת זאת אני נזכרת בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד החיזוק החיובי וההעשרה הרגילים עשויים להיות הרסניים ומגבילים. התלמיד שבו מדובר בלט באינטיליגנציה שלו ובשקדנותו. כבר מהתחלה, כל מבחן היה יכול להצביע על כשרון מובהק למתמטיקה. מה שהוא עשה בפועל, לאורך עשר השנים ששהה בסדברי וואלי סקול היה לעסוק בספורט, לקרוא ספרות, ומאוחר יותר בשנות העשרה, לנגן מוסיקה קלאסית על הפסנתר. הוא למד אלגברה כמעט לגמרי בכוחות עצמו, ונראה כי הקדיש אך מעט מזמנו למתמטיקה. כיום, בגיל עשרים וארבע, הינו תלמיד לתואר שני במתמטיקה מופשטת ומצטיין בלימודיו באחת מן האוניברסיטאות המעולות ביותר. אני נחרדת מן המחשבה מה היה קורה לו אם במשך שנותיו אצלנו היינו "עוזרים" לו לצבור יותר ידע במתמטיקה על חשבון הפעילויות שהוא החליט להעדיף. ההיה לו אז, כילד קטן, את הכח הפנימי לעמוד כנגד השבחים והחנופה שלנו ולדבוק בעמדותיו, לקרוא ספרים, להשתובב בספורט ולנגן מוסיקה? או שמא היה הוא בוחר להיות "תלמיד מצטיין" במדע ובמתמטיקה ומתבגר בעוד צרכיו לידע בתחומים אחרים נותרים בלתי ממומשים? או האם היה מנסה כלל לעשות זאת? ובאיזה מחיר? כנגד הדוגמה הקודמת אני מבקשת להציג מקרה נוסף המדגים פן אחר של הגישה שלנו.לפני מספר שנים נערה בגיל העשרה שהיתה תלמידה בסדברי וואלי סקול מאז היותה בת חמש, אמרה לי בכעס כי ביזבזה שנתיים ולא למדה דבר. לא הסכמתי עם ההערכה שלה את עצמה, אבל לא התחשק לי להתווכח איתה, אז פשוט אמרתי לה: "אם למדת עד כמה רע הוא לבזבז זמן, הרי שלא יכולת ללמוד שיעור יקר מכך לחיים, שיעור שישמש אותך לשארית חייך." תשובה זו הרגיעה אותה, ואני חושבת שהיא מדגימה יפה את הערך שיש בזה שמאפשרים לצעירים לטעות וללמוד מטעויותיהם, במקום להנחות את חייהם במאמץ למנוע מהם אותן טעויות.* *מענין לראות כיצד המורה מוכנה לשים בצד את תפישת המציאות שלה ולתת מקום מרכזי להבנת המציאות של התלמידה. אף שאיננה שותפה להערכה של התלמידה כי יש כאן בזבוז זמן וטעות, היא נשארת קשובה אליה, מכבדת את זוית הראיה שלה, ומשם, בלי נסיון לשנות את ראייתה זו, היא מראה לה פתח להסתכלות תועלתית יותר על המצב. מדוע שלא נאפשר לאדם להחליט לבד על אופן השימוש שלו בזמן? זה רק יגדיל את הסיכויים לכך שאנשים יתבגרו תוך מילוי צרכיהם הלימודיים, מבלי שיבולבלו על ידינו, המבוגרים, אנו שלעולם לא נדע מספיק או נהיה חכמים מספיק בכדי לייעץ להם כהלכה. על כן, אני מלמדת את עצמי לא לעשות דבר, וככל שאני משתפרת בזה, עבודתי משתפרת. אנא אל תסיקו מכך שהצוות מיותר. אתם עשויים לומר כי הילדים מפעילים את בית הספר כמעט לגמרי בכוחות עצמם, אם כן מדוע שיהיו כ"כ הרבה אנשי צוות היושבים להם שם בחוסר מעש? האמת היא, שבית הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנו נמצאים בכדי לשמור על בית הספר ולטפחו כמוסד, ואת התלמידים כיחידים. תהליך ההכוונה העצמית, לבור לעצמך את הדרך, אכן לחיות את חייך ולא להעביר את הזמן, הוא טבעי, אך לא מובן מאליו לילידים הגדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב שכזה הם זקוקים לסביבה שהיא דומה למשפחה, בקנה מידה גדול יותר מהמשפחה הגרעינית, אך עם זאת עדיין תומכת ובטוחה. הצוות, בהיותו קשוב ואיכפתי, ויחד עם זה בלתי מכוון או כופה, מעניק לילדים את האומץ ואת הדחף להקשיב לאני הפנימי שלהם.הם יודעים שאנחנו מסוגלים, ככל מבוגר אחר, להדריך אותם, אך סירובינו לעשות כן הוא כלי פדגוגי שאנו משתמשים בו באופן פעיל בכדי ללמד אותם להקשיב לאני הפנימי שלהם ולא לאחרים, שבמקרה הטוב, מכירים רק חצי מהעובדות. המנעותינו מלומר לתלמידים מה לעשות, אינה נתפסת על ידם כחסר כלשהו, כריקנות. ההיפך, זהו הדחף המניע אותם לבור לעצמם את דרכם לא תחת הדרכתינו אלא תחת תשומת ליבנו המלווה והתומכת. שהרי דרוש אומץ לב ומאמץ לעשות את מה שהם עושים עבור עצמם ובכוחות עצמם. אי אפשר לעשות זאת בואקום של בידוד. השגשוג הזה תלוי בקיומה של קהילה חיונית ומורכבת המיוצבת ומתמשכת באמצעות עבודת הצוות.

Graphics created by School Icons