למה אני בעד בית הספר הדמוקרטי? - שיקולים מקצועיים ואישיים מאת: ד"ר שלמה אריאל מה שלמדתי מניסיוני כפסיכולוג של ילדים מקצועי פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ותחום התמחותי העיקרי עבודה פרטנית, קבוצתית ומשפחתית עם ילדים וייעוץ לבתי ספר (אנא ראו פרופיל מקצועי יותר מלא מצורף). מתוך הכרות מעמיקה ורבת שנים עם השטח הגעתי למסקנה המעציבה שמשהו רקוב בממלכת בתי הספר. יש להיזהר מפני הכללות גורפות. יש בתי ספר נהדרים, מורים נהדרים, אבל בתי ספר רבים נגועים במה שמחוסר מונח אחר אני מכנה בשם "מחלות" אפייניות: (א) בתי ספר רבים הם מוסדות סמכותניים, בלתי דמוקרטיים באפיים מחד גיסא ומאידך חלשים, חסרים סמכות של ממש, חסרים כלים חינוכיים יעילים לטיפול בילדים מתקשים מבחינה לימודית, אישית וחברתית ובבעיות התנהגות ומשמעת. דיסוננס זה בין הסמכותנות שהמערכת משדרת לבין חוסר האונים המובנה שלה לגבי מצבים מסויימים מבלבל לפחות חלק מהילדים. הוא יוצר אצלם פער בין הציפיות מהמערכת לבין המציאות היומיומית. יש ילדים המגיבים לפער זה בכעס ובהעמדת סמכות המערכת במבחן על ידי פרובוקציות. ילדים אחרים מרגישים חסרי אונים ובלתי מוגנים. הניגוד בין האווירה הסמכותנית והעדר סמכות של ממש ואי שותפות של הילדים בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות להם גורמים לניכור של ילדים מבית הספר, אי הזדהות אתו ויחס שלילי כלפיו. (ב) בתי הספר מספקים לי יותר מדי פרנסה. הגורמים שתוארו לעיל יוצרים לעיתים קרובות מצבים שבהם תלמידים מרגישים קרבנות פסיביים וחסרי הגנה לשרירותיות ותוקפנות גלויה וסמויה מצד מורים ותלמידים אחרים. אווירת הקונפליקט ללא מוצא יוצרת מצוקה, מרירות ומתח נפשי בלתי פתיר. כתוצאה מכך מתוייגים יותר מדי ילדים כ"מופרעים" או "בעייתיים" ונשלחים לטיפול. לעיתים קרובות מצאתי שילדים שהופנו אלי לטיפול בגלל בעיות בבית הספר היו לחלוטין בריאים בנפשם והבעיה היתה במערכת הדיספונקציונלית של בית הספר ולא בהם עצמם או במשפחתם. מכל הסיבות האלה ילדים רבים ממש שונאים את בית הספר והמורים. בקבוצות ילדים שאני מעביר ילדים לעיתים קרובות מבטאים את חוויותיהם באמצעים כגון ציור, כיור , תנועה ודרמה. דימויים המועברים שוב ושוב באמצעים אלה הם תיאור בית הספר כ"בית כלא", "מחנה מעצר" ואפילו, עד כמה שזה מזעזע, "מחנה ריכוז". דימויים המתארים מורים הם, לעיתים קרובות, "מכשפה", דרקון", מפלצת" ו"שטן". ילדים מדמיינים דרכים מזוויעות להתנקם במורים ולהתעלל בהם. עצוב, אבל אלה העובדות. שמרנות והעדר אווירה של פתיחות וסקרנות אינטלקטואלית אם כי בתי הספר לחינוך ומערכת החינוך משתדלים להתרענן ולהתחדש, בתי הספר נשארו ברובם מוסדות שמרניים למדי ולמרות כל הניסיונות להשתנות הם נשארו פחות או יותר כפי שהיו כל השנים מבחינת המבנה, תכנית הלימודים ודרכי ההוראה. מלמדים כפי שלימדו בחצי הראשון של המאה העשרים. חומר הלימודים, הנושאים , התכנים ותפיסת העולם שמאחוריהם כמעט ולא משתנים למרות המהפכות האינטלקטואליות, התרבותיות, החברתיות, הטכנולוגיות והפוליטיות שעברו על העולם מאז. הרבה ממה שלומדים לא רלוונטי לחיי התלמידים ולעולם שהם חיים ועתידים לחיות בו, ולכן גם משעמם ולא מעורר ענין, סקרנות והזדהות. חסרה אווירה של סקרנות אינטלקטואלית, חיפוש ותהייה, דינמיות מחשבתית. יש אמנם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. עצוב, אבל אינני רואה הבדלים משמעותיים בין בית הספר שלמדתי בו בילדותי לבין בית הספר שבננו אבשלום למד בו עד סוף כיתה גימל, מכל הבחינות שפורטו לעיל. הרגשה חזקה ביותר של ,deja vue של דריכה במקום. יש הטוענים שכל החסרונות האלה נובעים מהעדר תקציבים ואמצעים , מכמות התלמידים יחסית למספר המורים, מהמבנה החברתי הלא הומוגני של בית הספר וכו' וכו'. אני אינני סבור כך. אני סבור שהחסרונות נובעים משמרנות מחשבתית ומתפיסת עולם לא דמוקרטית - תכנית לימודים שמרנית וצרת אופקים, מבנה נוקשה ולא דינמי של בית הספר עצמו ושל ארגון הכיתות והלימודים, העדר שיתוף ממשי של התלמידים בתהליכי קבלת החלטות לגבי חומרי הלימוד, דרכי הלימוד ובית הספר כגוף חברתי, אי שימוש מספיק בשיטות הוראה יותר גמישות כגון למידה יחידנית או בקבוצות קטנות המשתנות באופן גמיש, עבודה עצמית תוך שימוש בספריה ומאגרי מידע, העדר שיתוף פעיל במידה מספקת של ההורים בחיי בית הספר וכו' וכו'. תנועת בתי הספר הדמוקרטיים אינה נובעת מבדלנות אלא מכך שבתי הספר הקיימים אינם משתנים ומתפתחים למוסדות יותר דמוקרטיים. בית הספר הדמוקרטי באיזור בקעת אונו - סיכום ביניים כשבננו הגיע לכיתה ג והתחיל לסבול מכל התופעות שתוארו לעיל, התחלנו לחפש לו מסגרת אחרת. כשנודע לנו על הקמת בית ספר דמוקרטי באיזור התעניינו. התקיימו מספר שיחות עומק עם הצוות המיועד של בית הספר ועם הורי הילדים האחרים ומהם התרשמנו מהרצינות , המקצועיות והחזון של הצוות החינוכי. החלטנו להצטרף למרות העול הכלכלי הכבד. ההכרות עם הורים אחרים שכנעה אותנו שהסטריאוטיפ שהופץ בציבור, שמדובר בעשירים הרוצים להקים בית ספר פרטי לילדי עשירים, הוא חסר כל שחר. גם ההורים וגם המורים הביעו את תקוותם שבית הספר יזכה להכרה ותמיכה בציבור ויהיה פתוח לילדים מכל שכבות ומגזרי האוכלוסיה. אין כל כוונה לחינוך אליטיסטי בדלני. אם יש קוים אפייניים למשפחות שילדיהם הצטרפו לבית הספר ולצוות ההוראה, הריהם לפי התרשמותי אורח חיים של פשטות וצניעות, סדר עדיפויות שבו החינוך והתרבות עומדים בראש הסולם, מודעות, פתיחות ורגישות חברתית ותרבותית, אידיאליזם וחלוציות. הרי סיכום הביניים שלי: הלימודים עד עתה התקיימו בתנאים קשים ביותר. בית הספר נכנס למבנה של קבע רק השבוע ועד השבוע הילדים נדדו בין אכסניות זמניות. בגלל התקציב הדל והעדר תמיכה ציבורית אין לבית הספר ציוד ראוי לשמו. מבנה הקבע היה במצב ירוד ומוזנח ביותר עם קבלתו. התמודדות הצוות החינוכי של בית הספר, ההורים והילדים עם תנאים קשים אלה ראויה לדעתי להערצה. הורים ומורים השקיעו ימים כלילות בעבודה קשה בשיפוץ המבנה, בהסעת ילדים, בשמירה ובעזרה בעבודת ההוראה והחינוך בבית הספר, בתרומות ציוד ועוד ועוד, כל אלה בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס. רוח החלוציות , ההתנדבות ושמחת היצירה שהתגלו כאן מזכירה את הסיפורים על תקופת היישוב. זוהי אווירה שלא נתקלתי בה עד עתה בשום מוסד חינוכי אחר. הצוות החינוכי משדר כבוד עמוק לילדים ולהורים. האוירה שיוויונית ואנושית באמת ובתמים, ללא כל העמדת פנים. בגלל חוסר היציבות והקביעות והעובדה שזה המחזור הראשון והכל מתחיל מבראשית, תהליכי ההתגבשות של בית הספר איטיים. עדיין כולם, הילדים , ההורים והמורים עסוקים בהתלבטויות משותפות, חיפוש דרך ולמידה קולקטיבית בדרך הניסוי והטעייה. בתהליכים אלה ניכרת מעורבות עמוקה ביותר של כולם. איש אינו עומד בצד ומטיל את האחריות על האחרים. הולכת ונוצרת אווירה של קהילה יוצרת ובונה. המוטיבציה של הילדים לשהות בבית הספר וללמוד גבוהה מאד. השתתפתי בישיבת "פרלמנט" המורים, ההורים והילדים שבו נידונה אפשרות לקצר את יום הלימודים. התקשיתי להאמין כשראיתי שרוב אצבעות הילדים, כולל אצבעו של בננו אבשלום, הורמו נגד קיצור יום הלימודים! הילדים, שרובם עברו מבתי ספר רגילים, עדיין לומדים לתפקד במסגרת דמוקרטית ובודקים גבולות, אך בהדרגה הם מסגלים לעצמם דפוסים של לקיחת אחריות אישית וקולקטיבית, ערבות הדדית ומשמעת עצמית. יש כאלה שמתקשים בכך עדיין ושיש כאלה שמתקדמים יותר מהר, אך הכיוון ברור. מערכת השעורים בבית הספר הרבה יותר מעודכנת, רלוונטית ורחבת אופקים מאשר בבית הספר שבו למד בננו לפני כן. למשל, הוא משתתף בשיעור תכנות מחשבים, שאותו הוא אוהב במיוחד. נושאים הומניים כגון ספרות והיסטוריה נלמדים בהקשר בין-תרבותי השוואתי רחב ולא מנקודת מבט אידיאולוגית צרה. הלימודים נתפסים כמעניינים ומעוררים למחשבה. שיטות ההוראה יחידניות וגמישות, ובנויות על עידוד חשיבה ועבודה עצמית. מאז החל בננו ללמוד בבית הספר הדמוקרטי הסקרנות האינטלקטואלית והמוטיבציה ללמידה אצלו עלו באופן בולט. נראה שקיימת הקרנה והכללה ממה שנלמד בבית הספר לחשיבה ולמידה מחוץ לבית הספר. שעור התכנות נתן לבננו גירוי ללמידה עצמית של תכנות ברמה גבוהה. הוא ביקש שנקנה לו ספרי תכנות והוא שוקד עליהם בבית ללא כל עזרה ומגיע להישגים מדהימים. הוא קורא יותר, כולל באנגלית. מדי פעם בפעם הוא יושב עם חבר בספריה ומשקיע שעות בעבודה עצמית. נראה גם שהוא הרבה יותר רגוע ומרוצה בכלל מאשר בשנה שעברה, משוחרר מהמתחים שהיה מביא אתו יום יום מבית הספר. פרופיל מקצועי: ד"ר שלמה אריאל, מומחה-מדריך בפסיכולוגיה קלינית ובטיפול במשפחה. מנהל "המרכז לטיפול אינטגרטיבי" ו"המכון הישראלי לטיפול במשחק" ברמת גן בעבר מרצה מהחוץ בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים , יועץ לגיל הרך במשרד החינוך ובטלוויזיה הלימודית וראש התכנית להכשרת עובדים סוציאליים בטיפול רב מערכתי בילד מטעם משרד הרווחה. דצמבר 2001

Graphics created by School Icons